לכל מי שהסתכל מבחוץ, הכול נראה מעולה. עבודה טובה, מערכות יחסים תקינות, שגרה יציבה. אנשים שאלו "מה נשמע?" ועניתי "בסדר גמור". וזה לא היה שקר. אבל בפנים הייתה תחושה של חלל. לא עצבות חדה, לא דיכאון, לא משהו שאפשר לתאר במילה אחת. סתם… כלום. כאילו אני עובר את הימים בלי להגיע באמת לשום מקום. קם, עובד, פוגש אנשים, חוזר הביתה. וחוזר על זה. ימים עברו מבלי שנשאר מהם משהו.
דברים שפעם עשו לי טוב פתאום לא גרמו לכלום. מוזיקה שאהבתי עברה ברקע. סרטים נגמרו ולא זכרתי על מה הם היו. שיחות עם חברים היו נעימות אבל שטחיות. הכול תפקד, אבל שום דבר לא נגע. זה הפחיד אותי. כי אם הכול בסדר, אז מה חסר? ולמה אני מרגיש ככה? לפעמים חשבתי שזו סתם תקופה. שזה יעבור. אבל זה לא עבר. ולפעמים עלתה מחשבה – שאולי ככה זה להיות מבוגר. שזה מה שקורה כשהחיים הופכים ליציבים. שאני צריך להשלים עם המצב שיש.
לא השלמתי עם המצב הזה והגעתי לליווי עם ניר כמעט בלי ציפיות. רק ידעתי שאני לא יכול להמשיך ככה.
בפגישה הראשונה הוא לא ניסה לפתור לי כלום. הוא נתן מקום לתחושה, עם הבלבול, עם זה שאין לי מילים. והוא לא מיהר להסביר לי מה קורה לי. במקום זה, הוא שאל, הקשיב והמתין.
לאט לאט התחלנו לפרק את מה שבנה את הריקנות הזו. הרגלים שהפכו לאוטומטיים – לומר כן לדברים שלא ממש רציתי, לוותר על דברים קטנים שהיו חשובים לי, להיות זמין לכולם חוץ מלעצמי. איפשהו בדרך איבדתי קשר עם מה שמניע אותי – מה שגורם לי להרגיש חי.
התהליך לא היה רק בזום, באמצע השבוע, כשהרגשתי תחושת ריקנות, יכולתי להרים טלפון או לשוח הודעת וואטסאפ. שיחה קצרה, לפעמים בדרך הביתה מהעבודה. ניר היה שם. לא עם פתרונות מוכנים, אלא עם שאלה נכונה שעזרה לי להבין מה עובר עליי עכשיו.
המשימות שקיבלתי לא היו גדולות. להפך. לשים לב לרגע אחד ביום שבו הרגשתי משהו. לעצור לפני שאני אומר "כן" אוטומטית. לנסות דבר אחד קטן שעושה לי טוב, גם אם זה נראה חסר משמעות. הכול היה בנוי סביבי. לא סביב תבנית של "איך אמורים לחיות".
זה לא השתנה בבת אחת. אבל אחרי כמה שבועות הרגשתי שינוי, לא שהריק נעלם, אלא שהתחילו להופיע רגעים אחרים. רגעים שבהם הייתי נוכח. שבהם משהו נגע. שבהם הרגשתי שאני חי את הרגע, לא עובר אותו.
למדתי לזהות מתי אני מתנתק, ומה גורם לזה ויותר חשוב – למדתי לבחור אחרת.
