מיכל הגיעה אליי אחרי שנה שלמה של לוחות חזון, יומן הכרת תודה ורשימות "מה שאני מזמנת לחיי". היא בת 42, יועצת שיווק עצמאית, ובפגישה הראשונה סיפרה לי בהתלהבות על כל השיטות שניסתה. "כתבתי בדיוק את הבית שאני רוצה, את ההכנסה שאני רוצה, את הזוגיות שאני רוצה. ועדיין שום דבר לא קרה."
לא ניגשתי לזה מהכיוון של "האם מניפסטינג עובד או לא". זו שאלה שלא מעניינת אותי כמאמן, כי היא לא הובילה לשום מקום מעשי. שאלתי אותה משהו אחר: "כשאת כותבת שאת רוצה בית מסוים, מה בדיוק את עושה אחרי שאת סוגרת את היומן?" היא חשבה רגע ואמרה, "כלום, אני מניחה שזה אמור לקרות."
זה היה הרגע שממנו התחלנו לעבוד. מיכל לא הייתה עצלנית וגם לא חסרת מוטיבציה. להפך, היא הייתה מהאנשים הכי משקיעים שפגשתי בתהליך של כתיבה, דמיון מודרך, ריכוז מחשבתי. הבעיה הייתה שכל האנרגיה הזאת הופנתה למקום שבו היא לא הייתה צריכה לקבל אף החלטה קונקרטית. אפשר לדמיין בית מושלם במשך שעה בלי להתחייב לשום צעד אחד אמיתי לכיוונו. וזה בדיוק מה שקרה. הדמיון היה מרגיע. הוא גם היה, בלי שהיא התכוונה לזה, דרך נוחה לדחות את ההחלטות שהיו דורשות ממנה סיכון אמיתי.
ביקשתי ממנה לעשות תרגיל שהיה שונה לגמרי ממה שהיא הכירה. במקום לכתוב מה היא רוצה, ביקשתי שתכתוב החלטה אחת קונקרטית שהיא נמנעת ממנה כבר חודשים, ולידה – מה בדיוק היא מפחדת שיקרה אם תקבל אותה. לא משאלה. החלטה עם תאריך.
היא חזרה אחרי שבוע ואמרה: "לא הצלחתי לכתוב אף החלטה." שאלתי למה. "כי ברגע שאני כותבת אותה, היא נהיית אמיתית, ואז אני צריכה לעמוד מאחוריה." זו הייתה הפעם הראשונה שהיא אמרה בקול את מה שבאמת מנע ממנה להתקדם. לא חוסר באמונה, לא "חסימות אנרגטיות". פחד רגיל וקונקרטי מהחלטה שיש לה מחיר.
מכאן העבודה הפכה מדויקת הרבה יותר. גילינו שההחלטה שהיא נמנעת ממנה הייתה לעזוב לקוח גדול שתפס כמעט חצי מהזמן שלה, כדי לפנות מקום לעבודה שהיא באמת רצתה לעשות. היא "זימנה" את ההצלחה החדשה במשך חודשים, בזמן שבו לוח הזמנים שלה בפועל לא השאיר לה בכלל שעה פנויה לרדוף אחריה.
המשימות שקיבלה השתנו כל הזמן, כי כל שבוע חשף שכבה אחרת. שבוע אחד עבדנו על ניסוח שיחה עם הלקוח הגדול. שבוע אחר על לזהות מתי היא חוזרת לדמיין במקום לפעול, ומה קורה בגוף שלה ברגע שהיא בורחת להדמיה במקום להחלטה.
מה שעשה את ההבדל, מעבר לתרגילים, היה הנוכחות בין הפגישות. היא כתבה לי הודעות וואטסאפ, לא חיכתה לפגישה השבועית כדי לספר איך זה הלך, כי אז זה כבר לא היה הרגע שבו זה קרה, זה היה תיאור מרוחק שלו. זה בדיוק מה שאני חושב שחסר לרוב האנשים שמנסים "לזמן" שינוי לבד, מהספרים או מהיוטיוב. לא חסרה להם כוונה. חסר להם מישהו שנוכח ברגע שההחלטה קורה בפועל, לא רק בפגישה שבועית שמגיעה אחרי שהרגע כבר עבר וההתלהבות כבר דעכה.
אחרי כחצי שנה מיכל עזבה את הלקוח הגדול, ותוך שלושה חודשים בנתה תיק לקוחות חדש סביב העבודה שהיא רצתה. "אני עדיין כותבת ביומן," היא אמרה לי, "אבל עכשיו אני כותבת מה אני מתכננת לעשות השבוע, לא מה אני מקווה שיקרה לי. ההבדל הזה שינה הכל."
היא לא הפכה למישהי שמזלזלת בכוח של כוונה ברורה או חשיבה חיובית. אבל היא כבר לא מבלבלת בין דמיון לבין פעולה, וזה, יותר מכל טכניקה, מה שהזיז את החיים שלה ממקום למקום.
