קרן לא הגיעה אליי בגלל שהרגישה שחוקה. היא הגיעה אחרי שהבינה שהחופשה לא עזרה. שבועיים בחו"ל, בלי מחשב, בלי אימיילים, בדיוק כמו שכולם אומרים שצריך. וביום הראשון בחזרה לעבודה, אחרי עשר דקות מול המחשב, אותה תחושה בדיוק חזרה. "זה לא עייפות רגילה" היא אמרה בפגישה הראשונה. "זה משהו אחר. אני לא יודעת איך להסביר את זה חוץ מתחושת ריקנות."
בת 45, סמנכ"לית בחברה, בתפקיד הזה כבר שבע שנים. השאלה הראשונה שלי לא הייתה על העומס. עומס אפשר לכמת, לחלק, לנהל. שאלתי אותה משהו אחר: "מתי בפעם האחרונה גמרת יום עבודה והרגשת שהוא היה שלך, לא שהוא פשוט קרה לך?" היא לא ידעה לענות. חשבה הרבה זמן, ואז אמרה, כמעט בהפתעה מעצמה: "אני לא זוכרת."
זה היה הרגע שממנו התחלנו. קרן לא סבלה מעומס עבודה יתר במובן הפשוט. היא הייתה עמוסה, כן, אבל זה לא מה ששחק אותה. מה ששחק אותה זה שהיא איבדה איפשהו בדרך את הקשר בין העשייה שלה לבין המשמעות שהיא נותנת לה. היא ניהלה, אישרה, פתרה בעיות, ענתה למיילים – אבל שום דבר מזה כבר לא הרגיש כמו משהו שהיא בחרה, רק דברים שקורים דרכה.
הכנתי לה תרגיל קטן: בסוף כל יום, לרשום משפט אחד – לא מה היא עשתה, אלא מה מזה היה שלה. לא לרשום "ניהלתי ישיבת צוות". אלא מה בישיבה הזאת נבע ממנה, מהחלטה שלה, מטביעת האצבע שלה, לעומת מה שהיה קורה בדיוק אותו דבר גם בלעדיה.
בשבוע הראשון היא כתבה לי שקשה לה מאוד למצוא אפילו משפט אחד ביום. "הכל מרגיש כאילו זה היה קורה גם אם לא הייתי שם." זו הייתה תגלית כואבת, אבל בדיוק ממנה התחיל השינוי, כי היא הראתה בדיוק על מה צריך לעבוד – לא על ניהול זמן, אלא על בחירת נקודות שבהן היא באמת שמה את עצמה בתוך העבודה, לא רק מבצעת אותה.
התהליך של קרן לא דמה לתהליך שעשיתי עם מנהלים אחרים ששחוקים בעבודה, וזה בדיוק מה שאני רוצה שאנשים יבינו כשהם קוראים על שחיקה – אין פרוטוקול אחיד. עם מתאמן אחר עבדנו על גבולות מול הבוס. עם קרן עבדנו על משהו כמעט הפוך – היא כבר ידעה לשים גבולות טובים, הבעיה שלה הייתה מה שקורה בתוך הגבולות האלה, לא סביבם.
אחרי כחמישה חודשים קרן סיפרה לי שהיא לקחה על עצמה פרויקט חדש, לא כי היא "חייבת", אלא כי היא בחרה בו במפורש, ודחתה שניים אחרים באותה תקופה. "פעם הייתי אומרת כן לכל דבר כי זה מה שסמנכ"לית עושה," היא אמרה. "עכשיו אני שואלת את עצמי קודם אם זה שלי, לפני שאני אומרת כן."
היא עדיין עובדת קשה. שום דבר בעומס בפועל לא השתנה דרמטית. אבל היא כבר לא מרגישה תחושת ריקנות באותה צורה. היא יודעת להבדיל בין עשייה שהיא שלה, לבין עשייה שרק עוברת דרכה.
