עידן לא הגיע אליי כי משהו נורא קרה. הוא הגיע כי משהו קטן קרה, ולא הצליח לצאת לו מהראש כבר שלושה שבועות.
בפגישת עבודה הוא אמר משפט שבזמן אמת נשמע לו הגיוני, ואחר כך, בדרך הביתה, פתאום נראה לו טיפשי. לא היה שום סימן שמישהו חשב אחרת. אף אחד לא הגיב, לא צחק, לא העיר. אבל עידן, בן 31, מתכנת בחברת סטארטאפ, פשוט לא הצליח לשכוח את זה. בלילה, כשניסה להירדם, המשפט הזה חזר. בבוקר, במקלחת, הוא היה שם שוב. "אני יודע שזה מטופש," הוא אמר בפגישה הראשונה, "אני יודע שאף אחד לא זוכר את זה חוץ ממני."
מה שגיליתי עם עידן, ועם עוד כמה מתאמנים לפניו עם דפוס דומה, זה שהבעיה כמעט אף פעם לא הייתה המחשבה עצמה. היא הייתה הכוח שהוא נתן לה. עידן ניסה לדחוף אותה החוצה, להילחם בה, "לחשוב על משהו אחר" בכוח, וכל ניסיון כזה רק חיזק אותה. זה כמו לנסות לא לחשוב על פיל ורוד. ברגע שאמרת את זה לעצמך, הפיל כבר שם.
המשימה הראשונה שנתתי לו הייתה הפוכה לגמרי ממה שהוא ציפה. ביקשתי ממנו, בפעם הבאה שהמחשבה עולה, לא לברוח ממנה אלא לשבת איתה במשך שתי דקות מדודות בטיימר, ולתת לה לרוץ בלי לעצור. לא לנתח אותה. רק לתת לה מקום. ואז, כשהטיימר נגמר, לרשום מילה אחת שמתארת מה הרגיש בגוף באותו רגע.
הוא חזר אחרי שבוע ואמר שזה הרגיש מוזר בהתחלה, "כאילו אני מזמין את האורח הלא רצוי לשבת בסלון." אבל תוך כמה ימים הוא שם לב שהמחשבה מתחילה להופיע פחות, לא כי הוא נלחם בה יותר, אלא כי היא הפסיקה להיות משהו שצריך לברוח ממנו.
חשוב לי לומר, כי זה לא תמיד עולה כשקוראים על תהליך אימון אישי: מה שעבד עם עידן לא היה גנרי, המשימות שלו נבנו סביב הדפוס הספציפי שלו, סביב סוג המחשבות שחוזרות אצלו, סביב מה שקרה בפועל באותו שבוע. עם מתאמן אחר, ייתכן שהייתי מתחיל במקום אחר לגמרי.
אחרי כחודשיים עידן אמר לי: "זה לא שהמחשבות הפסיקו לגמרי. פשוט עכשיו כשאחת מגיעה, אני יודע שהיא תעבור. פעם הייתי בטוח שאם היא לא עוברת, זה אומר שמשהו אצלי שבור. עכשיו אני יודע שככה פשוט עובד המוח שלי, ושאני לא צריך להילחם בו."
