דנה הגיעה אליי אחרי אירוע קטן שהיא עצמה הודתה שהוא "מגוחך שבכלל השפיע עליה ככה". עמיתה לעבודה כתבה לה בקבוצת וואטסאפ משפט ניטרלי לגמרי, משהו כמו "אפשר להעביר את הישיבה לשעה אחרת?". דנה קראה את זה וחשה בבטן שקיעה. בילתה את שארית היום בניסיון להבין מה עשתה לא בסדר, למה העמיתה כועסת עליה, האם היא בכלל אהובה שם בצוות. בסוף היום גילתה שהעמיתה פשוט הייתה צריכה לאסוף ילד מגן.
"זה קורה לי כל הזמן," היא אמרה בפגישה הראשונה. "מישהו אומר משהו ניטרלי לגמרי ואני בונה מזה סרט שלם על מה שהוא באמת חושב עליי." בת 39, מנהלת משאבי אנוש, אישה שכל היום מייעצת לאחרים איך לתת ולקבל פידבק, ובבית מתפרקת מהודעת וואטסאפ.
השאלה שהתחלתי איתה לא הייתה "איך מפסיקים לקחת דברים ללב", כי זו שאלה שמניחה שהבעיה היא בהתנהגות. שאלתי אותה משהו אחר: "כשאת שומעת משפט ניטרלי ומפרשת אותו כהתקפה, מה בדיוק את מניחה על עצמך באותו רגע?" היא לא ידעה לענות מיד. אחרי כמה דקות של שתיקה היא אמרה, כמעט בלחישה: "אני מניחה שאם משהו לא מושלם, זה סימן שאני לא מספיק טובה."
זה היה המפתח. דנה לא סבלה מרגישות יתר כללית. היא סבלה מהנחת יסוד ספציפית – שכל חוסר שלמות, כל אי נוחות בתקשורת, מעידה עליה כאדם. מישהו לא עונה מיד לוואטסאפ, זה כי היא מפריעה לו. מישהו מתקן אותה בישיבה, זה כי היא לא כשירה. הפרשנות תמיד חזרה לאותו מקום.
המשימה הראשונה שנתתי לה הייתה קטנה בכוונה, כי ידעתי שאם אבקש ממנה "לעצור ולחשוב הגיונית" זה פשוט לא יעבוד. ביקשתי ממנה, בכל פעם שהיא מרגישה את השקיעה הזאת בבטן, לכתוב לי מיד הודעת וואטסאפ עם משפט אחד – מה קרה, ומה הפרשנות הראשונה שעלתה לה בראש. לא לנתח. רק לתעד את הרגע.
תוך שבוע וחצי הצטברו אצלי בטלפון קרוב לעשרים הודעות כאלה. וכשישבנו עליהן יחד בפגישה, היא ראתה בעצמה משהו שלא הייתי צריך להסביר לה – כמעט כל הפרשנויות שלה היו וריאציה על אותו משפט.
מכאן והלאה המשימות השתנו כל שבוע, שבוע אחד עבדנו על לזהות את התחושה הפיזית לפני שהיא הופכת למחשבה. שבוע אחר עבדנו על תרגיל ספציפי – לפני שהיא מגיבה להודעה שמרגישה מאיימת, לחכות עשר דקות ולשאול את עצמה אם יש הסבר אחר, פחות אישי, שמסתדר באותה מידה עם העובדות.
מה שדנה לא ציפתה לו היה כמה השיחות שלנו באמצע השבוע הפכו לחלק מהתהליך עצמו. פעם, לפעמים פעמיים בשבוע, הרמתי אליה טלפון. שיחה קצרה שבה שאלתי אותה האם קרה משהו השבוע שהתחיל להיראות כמו התקפה ואז התברר אחרת? לפעמים היא צחקה וסיפרה סיטואציה שלמה. לפעמים אמרה שהשבוע היה לא היה כלום. וכשקרה משהו שהיא רצתה לעבד באותו רגע, לא לחכות חמישה ימים עד שהתחושה כבר תעוות בזיכרון, היא ידעה שהוואטסאפ שלי זמין והיא תקבל התייחסות ומענה "בלייב" ולא אחרי שהוא כבר הפך לסיפור אחר בראש שלה.
זה בדיוק הדבר שאני חושב שלא תמיד ברור מבחוץ כשמסתכלים על תהליך אימון – שהעבודה האמיתית לא קורה בפגישה השבועית. היא קורה ביום רביעי בעשר בבוקר, כשההודעה מגיעה והלב שוקע, ויש למי לפנות באותו רגע ולא צריך לחכות עוד כמה ימים עד הפגישה השבועית.
בפגישה לפני האחרונה שלנו, דנה סיפרה לי שקיבלה הערה מהמנהלת שלה על דוח שהיא הכינה. "הרגשתי את השקיעה הרגילה בבטן," היא אמרה, "אבל הפעם עצרתי ושאלתי את עצמי אם יש הסבר אחר. ואז פשוט שאלתי אותה למה היא התכוונה. היא ענתה שהדוח מצוין ושהיא רק רצתה עוד גרף אחד שהיה חסר לה."
למרות שכבר סיימנו את תהליך האימון האישי, דנה היא לא אדם שלגמרי לא מושפע ממה שאחרים אומרים. אבל היום, כשהשקיעה מגיעה, היא כבר לא לוקחת אותה כעובדה. היא לוקחת אותה כתחושה שכדאי לבדוק ולא כמסקנה שכדאי להאמין לה.
