בן 44, מהנדס בכיר וממש לא מהאנשים שקונים ספרי פיתוח אישי. כשהצעתי לו לכתוב יומן, הוא צחק בקול. "זה משהו שילדות עושות בתיכון." אמרתי לו שאני מבין את הספקנות, ושהוא לא צריך להאמין בזה, רק לנסות שבועיים ולראות מה קורה. הוא הסכים בעיקר כי לא הייתה לו ברירה טובה יותר, לא כי השתכנע.
הוא הגיע אליי בגלל משהו שקרה בעבודה, אבל תוך כדי הפגישות התברר שהבעיה האמיתית לא הייתה שם בכלל. הוא תיאר את עצמו כמישהו שפשוט "עובר את היום". קם, עובד, חוזר, ישן. כשניסיתי לשאול אותו איך הוא מרגיש לגבי משהו ספציפי שקרה בשבוע שעבר, הוא לא זכר. לא כי הזיכרון שלו לא טוב אלה בגלל שהוא פשוט לא עיבד את זה בזמן אמת. הדברים קרו, בלי שהוא באמת נכח בהם.
המשימה הראשונה שנתתי לו הייתה מינימלית בכוונה, כי ידעתי שאם אבקש ממנו "לכתוב על הרגשות שלו" הוא יעזוב את התהליך באותו רגע. ביקשתי שיכתוב שלוש שורות בכל ערב. לא יותר. מה קרה היום שהוא לא היה בוחר בו מראש, ומה הרגיש כשזה קרה. בלי ניתוח. בלי מסקנות. רק תיעוד.
בשבוע הראשון הוא כתב לי שזה "מוזר ומיותר", אבל עשה את זה כי הבטיח. בשבוע השני כבר קרה משהו. הוא כתב לי הודעה: "אתמול בערב תפסתי את עצמי כותב על פגישה עם הבוס שלי מלפני שלושה ימים. הבנתי שהיא עדיין מציקה לי, וזה היה מפתיע כי חשבתי ששכחתי מזה." זה בדיוק הרגע שאני מחפש עם מתאמנים כמוהו – הרגע שבו הכתיבה מפסיקה להיות תרגיל וממש הופכת לכלי שמראה להם משהו שהם עצמם לא ידעו שקיים.
מה שאני עושה עם כל מתאמן שמתחיל עם יומן שונה לגמרי ממה שעשיתי איתו. יש כאלה שצריכים מבנה קשיח בהתחלה כי בלי גבולות ברורים הם לא כותבים כלום. יש אחרים שצריכים בדיוק ההפך, חופש מוחלט, כי כל מסגרת גורמת להם להרגיש שהם "עושים שיעורי בית" ומאבדים מוטיבציה תוך יומיים. איתו התחלנו במבנה קשיח של שלוש שורות, ורק אחרי חודש שחררתי את זה כי ראיתי שהוא כבר לא צריך את הגבולות.
אחרי כמעט חצי שנה הוא סיפר לי שהוא עדיין כותב, לא כל ערב, אבל רוב הימים. "אני עדיין חושב שזה קצת מביך," הוא אמר וצחק, "אבל אני כבר לא אותו בן אדם שהיה נכנס לפגישה איתך ומתעקש שהוא בסדר. עכשיו אני לפחות יודע להגיד לעצמי מתי אני לא."
הוא לא הפך לאדם אחר לגמרי. הוא עדיין מהנדס מסודר שאוהב נתונים יותר מרגשות. אבל היום יש לו כלי אחד קטן שעוזר לו לראות את עצמו קצת יותר ברור, ושלוש שורות בערב שהוא כבר לא צוחק עליהן כמו פעם.
