"הם לא פיטרו אותי כי לא הייתי טובה. הם פיטרו אותי כי הייתי בלתי צפויה."
זה המשפט שנועה אמרה בפגישה השנייה, לא הראשונה. בראשונה היא בעיקר סיפרה עובדות. שלושה חודשי מילואים, כמעט ברצף, אחרי שנתיים שבהן הייתה בתפקיד ניהולי בחברת הייטק. חזרה הביתה, ואחרי שבועיים קיבלה שיחה מה-HR. "שינויים ארגוניים". היא הייתה בת 34, לא מהאנשים שמתמוטטים בקלות, ובכל זאת ישבה מולי עם הבעה שלא הצלחתי לפענח בהתחלה. לא הייתה שם עצבות רגילה. היה שם משהו יותר מורכב.
בפגישה השנייה זה יצא. "אני לא בטוחה שאני מוכנה לחזור לעולם הזה שיכול לזרוק אותי ככה." שאלתי אותה מה זה אומר בעיניה "לחזור". היא לא ידעה לענות.
מה שראיתי אצל נועה זה לא היה רק כעס על הפיטורים, למרות שהכעס היה מוצדק לגמרי. זה היה משהו שהתפתח מתחת לזה – תחושה שהמדינה, המערכת, החברה, לקחו ממנה שליטה על החיים שלה בלי לשאול. היא נתנה שלושה חודשים לשירות המילואים בלי היסוס, כמו שנתנה כבר עשר שנים לפני זה, ובתמורה קיבלה מכתב פיטורים. השאלה שהתחלנו לעבוד עליה לא הייתה "איך מוצאים עבודה חדשה". זו שאלה טכנית שהיא ידעה לפתור בעצמה, השאלה הייתה: איפה בדיוק נועה נותנת לגורמים חיצוניים להחליט מי היא.
היא קיבלה ממני משימה שלא קשורה בכלל לחיפוש עבודה, ביקשתי ממנה לכתוב, כל יום, החלטה אחת קטנה שהיא עשתה מתוך בחירה שלה, לא מתוך תגובה למשהו שקרה לה. גם אם זו החלטה קטנה כמו איזה יום לצאת לריצה. בשבוע הראשון היא כתבה לי שקשה לה למצוא אפילו דוגמה אחת ביום.
התהליך של נועה לא דמה לתהליך שעשיתי עם אף אחד לפני כן, וזה בדיוק העניין – אין אצלי סט משימות קבוע שמעתיקים מלקוח ללקוח. מה שבנינו יחד השתנה כל שבוע לפי מה שקרה בפועל בשבוע שעבר, לא לפי תוכנית שנכתבה מראש. שבוע אחד עבדנו על ניסוח קורות חיים מחדש, לא כדי "לייפות" את הפער, אלא כדי שהיא תלמד לספר את הסיפור שלה בלי התנצלות. שבוע אחר עבדנו על משהו אחר לגמרי – שיחה שהייתה לה עם אמה שלה, שהעלתה תחושת אשמה ישנה שלא הייתה קשורה לכאורה לעבודה בכלל, אבל התבררה כרלוונטית מאוד.
ההבדל האמיתי, זה שאני חושב שהרבה אנשים לא מבינים כשהם קוראים על ליווי אישי, לא קרה בפגישות עצמן. פעם, לפעמים פעמיים בשבוע, הרמתי טלפון לנועה. שאלתי אותה דבר אחד: האם קרה השבוע רגע שהרגשת בו שהחלטת משהו במקום שמישהו החליט בשבילך? לפעמים היא סיפרה משהו קטן, לפעמים אמרה "לא היה כזה רגע השבוע".
מדי פעם היא גם שלחה לי הודעות בוואסטאפ, למשל אחרי ראיון עבודה שהרגיש לה כמו כישלון. לא חיכיתי לפגישה הבאה כדי לענות. עניתי אז, כי אז זה היה חשוב, לא בעוד חמישה ימים כשהתחושה כבר תשקע ותהפוך למשהו אחר לגמרי בזיכרון שלה. זה בדיוק מה שמייצר את ההבדל בין ליווי אמיתי לבין פגישה שבועית שנשארת תיאורטית – הנוכחות בזמן שהדבר קורה, לא אחרי.
אחרי כארבעה חודשים נועה התקבלה לתפקיד בחברה אחרת, קטנה יותר, אבל כזו שבה היא ידעה מראש איך המנהל הישיר שלה מתייחס לעובדים במילואים. זה היה קריטריון שהיא בחרה לבדוק מראש, משהו שלא היה עולה לה בכלל בראש לפני התהליך.
היא עדיין כועסת לפעמים כשהיא נזכרת באותה שיחת HR. אבל היום הכעס הזה לא מנהל אותה. הוא פשוט שם, כחלק מהסיפור, לא כל הסיפור.
