על הנייר, הייתי בדיוק האדם הנכון לתפקיד. שתים עשרה שנה בארגון, צמחתי מתפקיד לתפקיד, וכשהמנכ"ל קרא לי וביקש שאוביל את המעבר של כל החטיבה לשיטת עבודה חדשה – אמרתי כן בלי להניד עפעף. מבחוץ נראיתי כמו מי שנולדה לזה. בפנים, כל בוקר התעוררתי עם תחושה שמישהו עומד לגלות שאני לא באמת יודעת מה אני עושה.
הבעיה לא הייתה התנגדות העובדים, למרות שהייתה כזו. הבעיה הייתה אני. בכל פעם שהייתי צריכה לקבל החלטה שתשפיע על אנשים, מצאתי את עצמי דוחה אותה. אוספת עוד נתונים, מתייעצת עם עוד מישהו, מחכה ל"רגע הנכון" שאף פעם לא הגיע. אמרתי לעצמי שאני זהירה. האמת היא שפחדתי לקחת אחריות על משהו שאולי ייכשל.
הגעתי לניר זר אחרי שבועיים שבהם דחיתי שלוש ישיבות הכרעה ברצף. בפגישה הראשונה הוא לא שאל אותי על השינוי הארגוני בכלל. הוא שאל: "מתי בפעם האחרונה קיבלת החלטה ולא הסתכלת אחורה לראות אם מישהו מאשר אותה?" לא הייתה לי תשובה.
מה שהבנתי די מהר זה שניר לא עובד בתבניות. הוא לא נתן לי "חמישה כללים להובלת שינוי" שהיו מתאימים לכל מנהל באשר הוא. כל משימה שקיבלתי נבנתה סביב מה שקרה לי באותו שבוע, סביב הסיטואציות הספציפיות שהבאתי. שבוע אחד, כשראה שאני נתקעת בישיבות, הוא ביקש שאקבל החלטה אחת קטנה בכל יום בלי להתייעץ עם אף אחד, ואכתוב מה הרגשתי רגע לפני. שבוע אחר, כשהתווכחתי עם מנהל צוות, עבדנו דווקא על מה שקרה לי בגוף כשהוא חלק עליי. ההתאמה הזו, הדיוק הזה לצורך שלי באותו רגע – זה מה שעשה את ההבדל.
אבל הדבר שבאמת שינה את התהליך היה מה שקרה בין הפגישות. פעם בשבוע ניר היה מתקשר. שיחה קצרה, כמה דקות, לא כדי לבדוק אם עשיתי שיעורי בית, אלא לשאול איפה אני עכשיו. ובאמצע השבוע, כשהייתה ישיבה שתפסה אותי לא מוכנה או רגע שבו הרגשתי שאני שוב בורחת מהחלטה, יכולתי לכתוב לו בוואטסאפ. הוא היה זמין, ברגע שצריך. לפעמים ענה במשפט אחד. אבל המשפט הזה, באמצע יום שלישי לחוץ, היה שווה יותר מכל פגישה מתוכננת.
לקח כמה חודשים, אבל המעבר הארגוני יצא לפועל. לא בלי חיכוכים, אבל הוא קרה, ואני הובלתי אותו. מה שהכי מפתיע אותי היום זה לא שהפרויקט הצליח. זה שאני כבר לא מבזבזת שלושה ימים על החלטה של חמש דקות.
השילוב של המשימות שנבנו בדיוק בשבילי, השיחות באמצע השבוע והידיעה שיש למי לכתוב כשנתקעתי – זה מה שהחזיק אותי לאורך הדרך. לא ייעוץ כללי. ליווי שראה אותי.
