יש אנשים שמגיעים אליי כי משהו נשבר. אסף הגיע כי שום דבר לא נשבר, וזה בדיוק מה שהטריד אותו.
בן 44, רואה חשבון שכיר במשרד גדול, שתים עשרה שנה באותו תפקיד. משכורת טובה, יציבות, שעות שאפשר לחיות איתן. כל מי שהכיר אותו היה אומר שהוא מסודר וזה היה נכון. הבעיה הייתה שהוא ידע שזה נכון, והרגיש שזה לא מספיק.
"אני לא יכול להתלונן," הוא אמר בפגישה הראשונה, וצחק, "יש לי הכל. אז למה אני מרגיש שאני סוחב את עצמי לעבודה כל בוקר?"
הוא חלם שנים לעבור לעצמאות, לפתוח משרד קטן משלו, לעבוד עם לקוחות שהוא בוחר. אבל בכל פעם שהמחשבה עלתה, מיד הגיע הקול הפנימי: "ולמה שתסכן את מה שיש לך? מי מבטיח שזה יעבוד?" והוא נשאר באותו מקום, עוד שנה ועוד שנה.
שאלתי אותו בפגישה הראשונה שאלה אחת: "מה יקרה אם בעוד עשר שנים תהיה בדיוק באותו מקום שאתה היום?" הוא שתק הרבה זמן. ואז אמר: "זה מה שמפחיד אותי יותר מהכישלון."
אזור נוחות הוא מקום בעייתי, הוא לא מכאיב, הוא רק מצמצם, לאט, עד שאתה כבר לא זוכר שהיו לך גבולות אחרים. ואסף לא היה צריך מוטיבציה. הוא היה צריך מישהו שיפרק לו את הקפיצה הגדולה לצעדים שאפשר לעמוד בהם בלי לקפוא.
חשוב לי להגיד דבר אחד על איך צורת העבודה אתו, כי זה לב העניין. אני לא נותן תוכנית מדף. אין אצלי "שבעה צעדים ליציאה מאזור הנוחות" שמתאימים לכל אחד. כל משימה שאסף קיבל נבנתה סביב מה שעלה אצלו באותו שבוע, סביב הפחד הספציפי שלו ולא של מישהו אחר. שבוע אחד, כשראיתי שהוא משתק את עצמו עם תכנונים אינסופיים, ביקשתי ממנו רק לבדוק כמה לקוחות פוטנציאליים יש בתחום שלו, בלי שום התחייבות. שבוע אחר, כשהביא חרדה ממה יגידו עליו, עבדנו דווקא על מה קורה לו בגוף כשהוא מדמיין את עצמו מספר לקולגות שהוא עוזב.
אבל מה שבאמת עזר לאסף הוא מה שקרה בין הפגישות. פעם בשבוע התקשרתי אליו לשיחה קצרה, כמה דקות, רק לשאול איפה הוא ומה התקדם מהפגישה האחרונה שלנו ובאמצע השבוע, כשעלה רגע של פחד או תקיעות, הוא כתב לי בוואטסאפ. הייתי זמין ברגעים הי קריטיים עבורו, כי יציאה מאזור נוחות לא קורה בפגישה השבועית. היא קורה ביום אפור, כשאף אחד לא רואה, וקל יותר להישאר שם.
אחרי כמה חודשים אסף פתח עסק עצמאי. התחיל בקטן, לצד העבודה שלו כשכיר, עם שני לקוחות. היום, כמעט שנה אחרי, יש לו משרד משלו והוא ממשיך להתמודד עם האתגרים. אבל הוא קם בבוקר לעבודה שהוא בחר.
