כשאיתמר גויס למילואים, אמרתי לעצמי: "כשהוא יחזור, הכל יהיה כמו שהיה מקודם." דמיינתי את הרגע שהוא נכנס בדלת, את הילדים קופצים עליו, את השקט שיחזור לבית ואז הוא חזר, והשקט שחזר לא היה השקט שדמיינתי, הוא היה כבד ובלתי נסבל.
הוא בבית, הולך לעבודה, משחק עם הילדים. אבל היה משהו שלא חזר איתו. הוא היה נוכח פיזית ונעדר בכל דרך אחרת. שאלתי אותו איך הוא והוא ענה "הכל טוב", הפסקנו לריב, אבל גם הפסקנו לדבר. כל אחד מאיתנו נסוג לפינה שלו, ואני התחלתי לחשוב שהוא צריך זמן וכנראה ככה זה צריך להיות עכשיו.
בשלב מסוים זה כבר הרגיש יותר מדי ובלתי נסבל, הגעתי לניר לבד, לא באתי להאשים את איתמר, באתי כי כבר לא ידעתי איך לגשת אליו. בפגישה הראשונה ניר לא נתן לי טכניקות תקשורת ולא רשימת כללים. הוא שאל אותי שאלה אחת: "מתי בפעם האחרונה הרגשת שהוא באמת איתך בחדר?" לא ידעתי לענות.
איתמר הצטרף כמה שבועות אחר כך, כשהבין שאני לא שם כדי להאשים או לתקן אותו, אלא כדי להבין מה קרה לשנינו. ומה שעשה את ההבדל לא היה רק מה שקרה בחדר. ניר הבהיר מההתחלה שהמשימות שכל אחד מאיתנו מקבל לא זהות. אני קיבלתי משהו שנגע בי, באיך שאני נסוגה כשמשהו כואב. איתמר קיבל משהו אחר לגמרי, מותאם לדרך שבה הוא למד להגן על עצמו כשחזר. שום דבר לא היה גנרי.
אבל מה שבאמת החזיק אותנו היה מה שקרה בין הפגישות. ניר היה מתקשר במהלך השבוע, שיחות קצרות, כמה דקות, רק כדי לשאול איפה אנחנו. לא לבדוק, לשאול באמת. ובימים שהיו קשים, כשעברתי ערב שבו הרגשתי שהקיר בינינו חוזר, יכולתי לכתוב לו בוואטסאפ והוא היה שם. כי שיקום של זוגיות לא קורה בתוך שעה אחת בשבוע. הוא קורה ביום שלישי בערב, כשאתה עומד מול בן הזוג שלך ולא יודע אם להתקרב או לוותר. ולדעת שיש מישהו בקצה השני שמכיר אותך ואת התהליך, זה מה שאפשר לנו להחזיק, להתמיד ולהתקדם קדימה.
השינוי היה איטי. איתמר התחיל לענות לשאלות שלי במשפט שלם במקום ב"הכל טוב". אני התחלתי לשאול בלי לפחד מהתשובה. ערב אחד ישבנו ודיברנו שעה על שום דבר מיוחד, ובפעם הראשונה מזה חודשים הרגשתי שהוא שוב כאן.
אנחנו עדיין בתהליך, יש ימים שהריחוק חוזר, אבל היום אנחנו לפחות מזהים אותו ביחד.
