מיכל, בת 34, אשת חינוך, אישה שמכל בחינה חיצונית הייתה אמורה כבר מזמן להיות בזוגיות. יפה, חכמה, מצחיקה. "כולם אומרים לי שאני מציאה" היא אמרה בפגישה הראשונה, "אז למה אני כבר שבע שנים עוברת מקשר לקשר שנגמר אחרי שלושה חודשים?"
שאלתי אותה שאלה אחת: "מה קורה בדיוק ברגע שגבר מתחיל להתקרב באמת?"
היא שתקה. ואז אמרה: "אני בורחת, אני לא יודעת למה אני עושה את זה."
שם התחיל הכל.
הבעיה של מיכל לא הייתה שהיא לא פוגשת אנשים. היא פגשה המון. הבעיה הייתה שברגע שמישהו עבר את הקיר הראשון, היא כבר מצאה את הפגם, את הסיבה, את ההסבר ההגיוני לגמרי למה זה "לא זה". זה לא היה חוסר רצון. זה היה פחד שהתחפש לסטנדרטים גבוהים. כל עוד היא שולטת בקצב, אף אחד לא יכול לפגוע בה.
הדבר הראשון שהבהרתי למיכל היה שאני לא הולך לתת לה "עשרה טיפים איך לגרום לו להתאהב בה". הסיפור שלה היה שלה – לא של אף אחת אחרת – ולכן כל מה שעבדנו עליו נבנה סביב הדפוסים הספציפיים שלה, סביב הסיטואציות שהיא הביאה מהשבוע שעבר, לא מתוך תבנית מוכנה.
המשימות היו שונות ומגוונות, שבוע אחד ביקשתי ממנה לשים לב לרגע המדויק שבו עולה בה הדחף "לסמן וי שלילי" על מישהו, ופשוט לרשום מה קרה לה בגוף שנייה לפני. לא לשנות כלום. רק לראות. שבוע אחר, כשכבר התחילה לצאת עם מישהו, ביקשתי שתשתף אותו במשהו אמיתי אחד שהיא בדרך כלל שומרת לעצמה.
במהלך השבוע היו לנו שיחות טלפון קצרות, כמה דקות, לא משהו כבד – רק כדי לשאול איפה היא ומה קרה מאז. ובאמצע, כשעלה רגע של בהלה (אחרי דייט שני שהרגיש "קרוב מדי"), היא יכלה לכתוב לי בוואטסאפ ולקבל מענה ברגע שהיה צריך. פעם אחת היא כתבה לי בשעת לילה מאוחרת: "אני עומדת לשלוח לו הודעה שתסיים את זה, לשלוח?" עניתי בשאלה אחת: "ממה את בורחת עכשיו?" היא לא שלחה את ההודעה בסוף.
זה החלק שאנשים לא מבינים בהתחלה. הזוגיות לא נבנית בתוך הפגישה השבועית. היא נבנית בדיוק ברגעים האלה – בלילה, מול הטלפון, כשהפחד הכי חזק. ולדעת שיש שם מישהו שמכיר בדיוק את הדפוס שלך, שזמין כשצריך, זה מה שמאפשר לה להישאר במקום שפעם הייתה בורחת ממנו.
מיכל היום בקשר. כבר שמונה חודשים, הקשר הכי ארוך שהיה לה עד כה. היא לא הפכה לאדם אחר. היא עדיין מרגישה את הדחף לברוח. אבל היום היא מזהה אותו, נושמת, ובוחרת להישאר.
