הם הגיעו אליי בנפרד.
דנה התקשרה ראשונה. לא בכתה, לא סיפרה על משבר דרמטי. היא פשוט אמרה: "אנחנו ביחד שמונה שנים ואני לא יודעת אם הוא באמת מכיר אותי." שאלתי אותה מה גרם לה להתקשר דווקא עכשיו. היא שתקה רגע ואמרה: "אתמול ישבנו שעה וחצי מול הטלוויזיה. לא אמרנו מילה. ובסוף הוא קם ואמר 'ערב נחמד'. ולא ידעתי אם הוא מתכוון לזה או שפשוט אין לו מה להגיד."
תומר הצטרף כמה שבועות אחר כך. הוא לא הגיע כי הוא חשב שיש בעיה. הוא הגיע כי דנה ביקשה, והוא אוהב אותה מספיק כדי להגיד כן גם כשהוא לא מבין למה. "אנחנו לא רבים," הוא אמר בפגישה הראשונה שלו. "אז מה הבעיה?" שאלתי אותו מתי בפעם האחרונה דנה סיפרה לו משהו שהוא לא ידע עליה. הוא חשב. חשב עוד. ואמר: "אני לא זוכר."
זה המקום שבו הרבה זוגות נמצאים. לא בתוך ריבים, אלא בתוך שקט שנראה שלו מבחוץ אבל מבפנים מרגיש כמו מרחק שגדל בלי ששמים לב. שני אנשים טובים, שאוהבים, שרוצים, אבל איכשהו שכחו איך לגעת אחד בשני – לא פיזית, אלא רגשית.
בפגישות הראשונות עבדתי עם כל אחד מהם בנפרד. לא כי לא רציתי שישבו ביחד, אלא כי לפני שזוג יכול לדבר אחד עם השני באמת, כל אחד צריך להבין מה הוא בעצמו מביא לשולחן. מה הוא מפחד להגיד, מה הוא מסנן, ואיפה הוא כבר ויתר בלי לשים לב.
עם דנה עבדנו על הנטייה שלה לפרש שתיקה כדחייה. כל פעם שתומר לא הגיב, היא הרגישה שהוא לא רוצה בה. לא שהוא כועס, אלא שהיא פשוט לא מעניינת אותו מספיק. נתתי לה משימה ספציפית, מותאמת בדיוק לדפוס הזה: במשך שבוע, בכל פעם שתומר שותק, לכתוב לעצמה מה היא חושבת שהשתיקה אומרת, ואז לשאול אותו. לא בתוכחה, רק בשאלה פשוטה. "על מה אתה חושב עכשיו?"
עם תומר עבדנו על משהו אחר לגמרי. הוא גדל בבית שבו אהבה לא דיברו עליה, אלא עשו אותה. אבא שלו הביע אהבה דרך תיקונים בבית, דרך נסיעות לבית הספר, דרך נוכחות שקטה. תומר למד שאהבה היא מעשים, לא מילים. ולכן הוא לא הבין למה דנה צריכה לשמוע משהו שהוא מראה כל יום. המשימה שלו הייתה שונה: פעם ביום, להגיד לדנה משפט אחד שמתאר מה הוא מרגיש כלפיה. לא "אני אוהב אותך" כללי, אלא משהו קונקרטי. "נהניתי לשבת לידך היום." "חסרת לי אחר הצהריים."
בין הפגישות הקפדתי לא להיעלם. זה אחד הדברים שאני מאמין בהם – תהליך אמיתי לא יכול לעבוד רק בפגישות. הוא קורה בין הפגישות, ברגעים הקטנים שבהם הדפוסים הישנים מושכים חזרה. ולכן שיחות טלפוניות קצרות במהלך השבוע היו חלק קבוע מהליווי שלהם. לפעמים שלוש דקות, לפעמים חמש. לא כדי לעשות פגישה נוספת, אלא כדי לגעת ברגע, לשאול מה קרה מאז הפעם הקודמת, לעזור לעצור רגע ולהסתכל על מה שעובר.
דנה כתבה לי פעם בוואטסאפ ביום שלישי בצהריים: "אמרתי לתומר שאני מרגישה לבד ובמקום להגיב הוא פשוט קם מהספה. אני לא יודעת מה לעשות עם זה." עניתי לה בשאלה אחת: "שאלת אותו לאן הוא הולך?" היא כתבה חזרה אחרי שעה: "שאלתי. הוא אמר שהלך להכין לי תה כי לא ידע מה להגיד. ישבנו אחר כך ודיברנו חצי שעה."
גם תומר השתמש בזמינות הזו. אחרי ערב שהרגיש שהוא "נכשל" כי לא הצליח לבטא מה שרצה, הוא שלח לי הודעה קצרה. התקשרתי אליו למחרת בבוקר לעשר דקות. לא דיברנו על טכניקות, דיברנו על מה הוא הרגיש ברגע שהמילים נתקעו. המשימה שנתתי לו אחרי השיחה הזו הייתה שונה ממה שעבדנו עליו קודם, כי השבוע הזה היה שונה. וככה זה כל הזמן – הליווי משתנה לפי מה שקורה באמת בחיים, לא לפי תוכנית כתובה מראש.
אחרי כמה שבועות הם ישבו יחד בפגישה לראשונה. לא ביקשתי מהם לדבר על בעיות. ביקשתי מכל אחד לספר לשני דבר אחד שהוא למד על עצמו בתהליך. דנה אמרה: "למדתי שאני ממלאת את השתיקות שלך בפרשנויות שהמצאתי לבד." תומר הסתכל עליה ואמר: "ואני למדתי שלהיות שם זה לא מספיק. צריך גם להגיד שאני שם."
הם לא הפכו לזוג מושלם. אין דבר כזה. אבל הם הפכו לזוג שיודע לזהות מתי המרחק מתחיל להיווצר, ויודע מה לעשות עם זה לפני שהוא גדל. הם למדו ששתיקה היא לא תמיד בעיה, ושדיבור הוא לא תמיד הפתרון. לפעמים הפתרון הוא פשוט לשאול.
