אני מתחיל מהסוף, כי רק ככה אפשר להבין עד כמה משהו השתנה. לפני שלושה שבועות עמדתי מול בערך ארבעים אנשים בעבודה והצגתי פרויקט שעבדתי עליו חצי שנה. לא קראתי מהמסך, לא התנצלתי, לא חיפשתי איך לברוח מהעיניים שלהם, פשוט עמדתי ודיברתי. מי שמכיר אותי מלפני שנה היה אומר שזה לא אני.
קוראים לי יובל, בן 33, מהנדס תוכנה. על הנייר הכל מעולה – עבודה טובה, חברים, חיים יציבים. אבל בפועל, רוב החיים שלי הייתי נכנס לחדר, מתיישב בצד, ונותן לדברים לקרות סביבי.
בישיבות הייתי יודע בדיוק מה אני רוצה להגיד. אפילו מתרגל את זה בראש. מחכה לרגע הנכון. ואז מישהו אחר היה אומר את זה לפניי. ואני הייתי נשאר בשקט. זה לא היה פחד שיצחקו עליי. זה היה משהו יותר עמוק. החשש שאם אגיד משהו ואף אחד לא יגיב – זה יאשר את מה שכבר חשדתי בו, שמה שיש לי להגיד לא באמת חשוב.
הגעתי לניר אחרי שיחת משוב שנתית. המנהלת שלי אמרה לי משהו שלא עזב אותי: "בפגישות לפעמים שוכחים שאתה שם” היא לא ניסתה לפגוע, אבל זה כן פגע.
בפגישה הראשונה הוא פשוט שאל שאלות… ואז שתק. חיכה שאני אענה. לא מילא את השקט. וזה היה חדש בשבילי. מישהו שמאמין שיש לי מה להגיד ומוכן לחכות שזה ייצא. באחת הפגישות הוא שאל אותי מתי בפעם האחרונה הרגשתי שבאמת מקשיבים לי. לקח לי זמן לענות. לא כי לא הייתה תשובה, אלא כי השאלה תפסה אותי במקום שלא הייתי רגיל להיות בו.
המשימות שקיבלתי לא היו “תדבר יותר”. הן היו קטנות ומדויקות. לשלוח מייל עם רעיון שלא שיתפתי. לשים לב מה קורה לי בגוף רגע לפני שאני אמור לדבר. לזהות איפה אני עוצר.
אבל מה שבאמת שינה משהו היה מה שקרה בין הפגישות. פעם בשבוע הוא התקשר. שיחה קצרה של כמה דקות, ובכל שיחה שאל אותי רק דבר אחד: “היה השבוע משהו שרצית להגיד ולא אמרת?” לפעמים הייתה לי תשובה, לפעמים לא. אבל עצם השאלה גרמה לי לשים לב לרגעים האלה בזמן אמת. ובין לבין, כשהיו רגעים קשים, יכולתי לכתוב לו. הידיעה שאני לא לבד בתוך התהליך הזה – זה מה שאפשר לי להמשיך. כי השינוי לא קורה בפגישה. הוא קורה באמצע החיים, ברגע קטן, כשאתה עומד לדבר ומתלבט אם לשתוק.
הדבר הכי גדול שהשתנה אצלי הוא לא רק שאני מדבר יותר. זה שהפסקתי לפרש שתיקה כהסכמה. פעם הייתי אומר לעצמי: “זה לא המקום שלי.” היום אני כבר יודע להבדיל אם אני שותק מבחירה או מפחד. וכשזה פחד – אני לפחות רואה את זה.
