אני לא אדם שמדבר בקלות על דברים כאלה. אבל אולי התהליך שעברתי יעזור למשהו אחר.
אני בן 44, נשוי עם שני ילדים, עובד בהייטק כבר שתים עשרה שנה. מהצד נראה שהכל בסדר. וגם לי זה נראה כך רוב הזמן. רק שהיה לי רעש קבוע בראש שלא הפסיק. לא דיכאון ולא חרדה – פשוט מחשבות שליליות. "אתה לא מספיק טוב בעבודה". "אתה אבא לא טוב". "אף אחד לא באמת צריך אותך". חשבתי שזה נורמלי. הנחתי שכולם מסתובבים עם מחשבות כאלה ושזה פשוט חלק מהחיים הבוגרים ומהאחריות שמגיעה איתם.
חבר שלי, דני, סיפר לי על ניר זר אחרי שהוא עצמו עבר איתו תהליך. הוא אמר שזה עזר לו. לקח לי בערך חודשיים עד שפניתי. לא כי לא האמנתי לו, אלא כי לא הייתי בטוח שיש לי בעיה "מספיק גדולה" בשביל לפנות לקבל עזרה. אמרתי לעצמי שיש אנשים שמתמודדים עם דברים הרבה יותר קשים. שאני בסדר. שאני פשוט עייף ושזה יעבור לבד וזאת תקופה עמוסה.
מה שבסוף גרם לי לפנות היה רגע בעבודה. הצגתי רעיון בישיבה, ומישהו מתח עליו ביקורת. יצאתי מהחדר משוכנע שיפטרו אותי. לא היה לזה שום בסיס אמיתי – רק תחושה שהלכה והתחזקה עד שכבר היה לי קשה לנשום. שם הבנתי שמשהו פה לא בסדר.
פניתי לניר בלי ציפיות גדולות. חשבתי שנדבר קצת וזהו. בפגישה הראשונה הוא ביקש שאספר על מחשבה שחוזרת אצלי הרבה. תיארתי אחת כזאת. הוא שאל אותי: "מה ההוכחה שזה נכון?" נעצרתי. לא הייתה לי תשובה. לא בגלל שזה בהכרח לא נכון – אלא כי אף פעם לא בדקתי. פשוט האמנתי למחשבה הזאת.
המשימה הראשונה שהוא נתן לי הייתה לכתוב ביומן כל פעם שמחשבה כזאת עוצרת אותי: מה בדיוק הייתה המחשבה, מה הרגשתי בגוף, ומה עשיתי בעקבותיה. זה אולי נשמע פשוט, אבל בפועל זה לא היה פשוט בכלל. פתאום שמתי לב כמה פעמים ביום זה קורה וכמה החלטות קטנות אני מקבל מהמקום הזה. שתקתי בישיבות כי חשבתי שממילא לא יקשיבו. לא שלחתי מיילים שכבר כתבתי כי הנחתי שהם לא מספיק טובים. סיפרתי לעצמי שאני חוסך לאחרים זמן או טרחה, אבל בעצם פשוט נמנעתי.
אחרי שבוע שלחתי לניר את הרשימה בוואטסאפ. הוא התקשר אליי אחרי כמה דקות, ודיברנו בערך עשרים דקות. הוא לא ניסה לתת לי הסברים למה אני כזה או מה המשמעות של זה. במקום זה הוא שאל שאלות שעזרו לי לראות בעצמי את הדפוס. זה היה שונה ממה שציפיתי. חשבתי שמישהו יגיד לי מה לעשות. מה שקיבלתי היה משהו אחר לגמרי – היכולת להתחיל לראות את עצמי קצת יותר ברור.
עם הזמן התחלתי ללמוד להפריד. מחשבה היא לא עובדה – היא רק מחשבה. לפני כמה שבועות היה לי סבב משוב שנתי בעבודה. המנהלת שלי אמרה שיש כמה דברים שכדאי לשפר. משהו בי כבר התחיל להגיד: "זהו, זה הסוף". אבל הפעם עצרתי. שאלתי את עצמי מה היא באמת אמרה. היא אמרה שיש דברים לשפר. היא לא אמרה שאני כישלון. היא לא אמרה שעומדים לפטר אותי. יצאתי מאותה שיחה עם רשימה של דברים לעבוד עליהם.
הרעש עדיין שם. הוא לא נעלם. אבל היום יש לי ממנו קצת יותר מרחק. מספיק כדי לעצור ולשאול את עצמי אם מה שאני חושב באמת קורה במציאות, או שזו רק מחשבה שעוברת לי בראש. לפעמים עצם השאלה הזאת כבר משנה את כל התמונה.
