"תחשבי חיובי." "תסתכלי על חצי הכוס המלאה." "תפסיקי לראות הכול שחור." מיכל, בת 42, שמעה את המשפטים האלה מספיק פעמים כדי לדעת שהם לא עוזרים. לא כי הם לא נכונים, אלא כי אף אחד לא הסביר לה איך. איך מפסיקים לראות הכול שחור כשהראש אוטומטית מחפש את מה שלא עובד? איך מסתכלים על חצי הכוס המלאה כשהעין מאומנת רק לזהות מה חסר?
זה לא היה פסימיות מודעת. מיכל לא בחרה לחשוב שלילי. היא פשוט גדלה עם קול פנימי שתמיד מצא את הבעיה, תמיד הכין אותה לתרחיש הגרוע, תמיד אמר לה שהיא לא מספיק. בילדות זה הגן עליה. בבגרות זה חנק אותה. כל הצלחה לוותה במחשבה "זה לא באמת בזכותי", כל יום טוב נגמר בחשש שמחר יהיה גרוע, וכל מחמאה עברה דרך פילטר שהפך אותה לחסרת ערך.
היא הגיעה אל ניר זר לא כי היא הייתה עייפה, עייפה מלהילחם בקול שבראש, עייפה מלהרגיש שהיא מפספסת את הרגעים הטובים בחיים כי היא תמיד ממתינה לנפילה.
"אני לא רוצה להיות אופטימית מזויפת," היא אמרה כבר בפגישה הראשונה. "אני רוצה להפסיק להתעייף מעצמי." ניר לא הציע לה להחליף מחשבות שליליות בחיוביות. הוא שאל אותה: "מה הקול הזה בראש באמת מנסה לעשות?" השאלה הפתיעה אותה. היא מעולם לא חשבה על הביקורת הפנימית כמשהו שמנסה לעשות משהו – היא תמיד חוותה אותו כאויב.
הליווי חרג הרבה מעבר לפגישות עצמן. במהלך השבוע היו שיחות טלפוניות, ברגעים שבהם הדפוס הישן התעורר בעוצמה. אחרי שיחה קשה עם אמא שלה, בסוף יום שבו הכול הסתבך בעבודה, או בבוקר שבו הקול הביקורתי התחיל עוד לפני שקמה מהמיטה. "השיחות האלה היו כמו לחצן עצירה" מיכל מספרת. "שלוש דקות שהחזירו אותי לעצמי." גם הודעות הוואטסאפ היו חלק בלתי נפרד מהתהליך – לפעמים מיכל כתבה לניר "הקול חזר" וקיבלה בחזרה שאלה אחת שעזרה לה לראות את המצב אחרת. הנוכחות הזו, הידיעה שהיא לא לבד עם הראש שלה גם מחוץ לחדר האימון, שינתה משהו עמוק.
המשימות שקיבלה היו שונות מכל דבר שניסתה בעבר. לא "כתבי שלושה דברים טובים שקרו לך היום", אלא משימות שנבנו בדיוק סביב הרגעים שבהם הדפוס שלה הכי חזק. לשים לב פעם אחת ביום לרגע שבו היא הצליחה – ולא לבטל אותו. לזהות מתי היא אומרת "כן, אבל…" ולעצור שם. לתרגל משפט אחד שמתאר את המציאות בלי פילטר שלילי ובלי אופטימיות מאולצת. כל משימה הותאמה למה שמיכל עברה באותו שבוע, וזה מה שגרם לה להרגיש שהתהליך רלוונטי.
השינוי התחיל בדברים קטנים. מיכל שמה לב שהיא יכולה לקבל מחמאה ולהגיד "תודה" בלי להוסיף "אבל…". שהיא יכולה לסיים יום בלי לנתח את כל מה שהשתבש. שהיא יכולה לשמוח בהצלחה של חברה בלי שתעלה מיד ההשוואה העצמית. אלה לא היו שינויים דרמטיים – אלה היו רגעים שבהם הדפוס הישן עלה ובמקום שישלוט, היא זיהתה אותו ובחרה אחרת.
היום מיכל לא מגדירה את עצמה כאופטימית. היא גם לא פסימית. היא מתארת את עצמה כאדם שרואה את המציאות כמו שהיא – עם הטוב ועם הפחות טוב – ולא נותנת לקול אחד לצבוע את כל התמונה. ואולי זו החשיבה הכי בריאה שיש.
