עשרים ושבע שנים באותה חברה. התחלתי כטכנאי צעיר והתקדמתי לאורך השנים עד שהגעתי לתפקיד הנהלה בכיר בחברה. משכורת טובה, רכב, כבוד. ובכל זאת, בשנתיים האחרונות מצאתי את עצמי יושב בפקקים ומחשב כמה ימים נשארו לי עד הפרישה. 3,412. ספרתי.
לא הייתה בעיה אמיתית, אבל משהו בי פשוט כבה, הפסקתי להתרגש, ישיבות הפכו לשגרה והתחלתי לתהות אם ככה נראים החיים מעכשיו ועד הפרישה. הרעיון לעשות שינוי עלה כמה פעמים ונדחה. מי משנה קריירה בגיל הזה? יש משכנתא, ילדים באוניברסיטה, התחייבויות ומה אני יודע לעשות חוץ מזה?
הפגישה הראשונה עם ניר זר הפתיעה אותי. חשבתי שהוא יעזור לי להשלים עם המצב, אולי ימליץ לי למצוא איזה תחביב שימלא את הריק. במקום זה הוא שאל מה הייתי עושה אם הכסף לא היה שיקול, התשובה שעלתה הפחידה אותי.
התהליך שעברתי לא היה ליניארי. היו שבועות של התקדמות ושבועות של פחד משתק. רגע אחד הרגשתי מוכן לעולם ורגע אחרי התקשרתי לניר מהאוטו כי אשתי הביעה חשש והכל התערער. השיחה הזו, שבע דקות בדרך הביתה, החזירה אותי למסלול הנכון.
ככה זה עבד לאורך כל הדרך. לא רק פגישות מתוכננות אלא הודעה לפני פגישה עם יועץ פיננסי. שיחה קצרה אחרי שקיבלתי הצעה מעניינת ונבהלתי מעצמי. המענה הזה, ברגעים שבהם הספקות הכי חזקים, הוא שאפשר לי להמשיך.
מה שלמדתי על עצמי בתהליך הפתיע אותי. גיליתי שאני לא מפחד מהשינוי עצמו אלא מלהודות שאני רוצה משהו אחר. שהרגשת האשמה על כך ש"לא מספיק לי מה שיש" היא מה שהחזיק אותי תקוע. וש-27 שנים של ניסיון הם לא כלא אלא בסיס.
המעבר עצמו לקח כמעט שנה. היום אני מנהל את העסק שלי בתחום הייעוץ הטכנולוגי לארגונים. מרוויח פחות ממה שהרווחתי, עובד יותר שעות ובכל זאת – אני לא סופר ימים יותר. לא הפכתי לאדם אחר. עדיין יש לי פחדים, עדיין יש לילות של ספק. אבל ההבדל הוא שעכשיו אני יודע שבחרתי. וזה משנה הכל.
