כל ערב לפני השינה הייתי גולל באינסטגרם ורואה את כולם חיים את החיים הטובים. אחד פתח עסק, מישהי עברה לברלין ומישהו אחר סגר סבב גיוס נוסף, ואני? תקוע באותה עבודה, באותה דירה ומרגיש שאני מפגר מאחור.
אז התחלתי לעשות שינויים – להגיש קורות חיים לכל מקום, לבדוק קורסים, לחשוב על תואר שני, לתכנן מעבר דירה – התחלתי מלא דברים, בלי לסיים שום דבר.
אשתי אמרה לי פעם: "אתה כל הזמן מתכנן במקום לחיות וליהנות ממה שיש לנו עכשיו" נעלבתי, אבל היא צדקה.
הגעתי לניר כי כבר לא יכולתי עם עצמי. ישבנו ובמקום לדבר על מה אני רוצה להשיג, הוא שאל אותי ממה אני בורח, לא ידעתי לענות. התחלתי להבין שה-FOMO שלי לא קשור להזדמנויות. הוא קשור לפחד שאני לא מספיק. שאם לא אעשה עוד משהו, אני אישאר מאחור.
אבל מה שבאמת עשה את ההבדל זה לא רק הפגישות עצמן. זה מה שקורה ביניהן. באמצע השבוע, כשאני מוצא את עצמי שוב פותח טאבים ומתחיל לתכנן קריירה חדשה – יש לי למי להתקשר. שיחה קצרה, חמש דקות, לפעמים עשר. רק לעצור ולשאול את עצמי מה באמת קורה פה. וגם בוואטסאפ – כשעולה לי משהו, כשאני מרגיש את הדחף הזה, אני כותב לניר והוא עוזר לי רגע לעצור, לנשום ולחשוב.
ניר ראה שאצלי הכל מתחיל מהשוואה לאחרים, אז עבדנו על זה. שבוע אחד זה היה להוריד את הזמן שאני נמצא האינסטגרם. שבוע אחר זה היה לשים לב כמה פעמים אני שואל חברים מה הם היו עושים במקומי, הכל היה מכוון ומותאם למה שאני עובר.
היום אני עדיין רואה את הפוסטים האלה. עדיין לפעמים עולה הדחף לעשות משהו, להוכיח משהו. אבל אני יודע לשאול את עצמי: אני באמת צריך את זה, או שאני פוחד ממשהו?
