"זה לא שהיא עשתה משהו, אני פשוט כבר לא רגוע".
אני זוכר שאמרתי את המשפט הזה לחבר והרגשתי כמה זה נשמע חלש. מעורפל. כמו תירוץ. אבל זו הייתה האמת – לא הייתה בגידה, לא שקר גדול, לא משהו שאפשר להצביע עליו ולהגיד "הנה, זה מה שקרה". רק תחושה. תחושה קבועה שמשהו לא מסתדר.
חיינו ביחד כמה שנים. יכולתי לספר לך הכול עליה – איך היא שותה את הקפה, איך נראים הפנים שלה כשהיא מתעצבנת, מה היא עושה כשהיא מודאגת. אבל בשנה האחרונה הרגשתי שאני לא יודע מה קורה איתה באמת. שיחות נגמרו באמצע. הייתה יוצאת ולא אומרת לאן. חוזרת מאוחר ואומרת "הייתי עם חברה". ואני האמנתי, כי מה עוד יכולתי לעשות? אבל משהו בתוכי לא נרגע.
הבעיה הכי גדולה הייתה שלא ידעתי אם הבעיה היא אצלה – או אצלי. אולי אני מביא איתי חרדות ישנות? אולי אני רואה בעיות במקום שאין? או שאולי באמת משהו קורה ואני פשוט מפחד להתעמת עם זה?
זה הפך אותי למישהו שלא הכרתי. הייתי בכוננות כל הזמן. בודק, נזהר, מנסה להבין מה היא לא אומרת. וככל שניסיתי יותר לשלוט, כך הרגשתי פחות בשליטה.
כשהגעתי לתהליך עם ניר, חשבתי שהוא יגיד לי מה לעשות. איך להתמודד. איך לדבר איתה. אבל זה לא מה שקרה.
במקום זה, הוא התחיל איתי במקום אחר לגמרי – בי. מה קרה לי כשהאמון נסדק. איך זה משפיע על הדרך שאני מתנהג. מאיפה זה בא. הוא לא ניסה לספר לי אם יש לי סיבה להיות חשדן או לא – הוא עזר לי להבין מה אני עושה עם הרגש הזה.
והדבר שהכי עזר לי לא היה בפגישות עצמן. זה היה באמצע. בשבוע. כשהייתי עומד לפני החלטה – לומר משהו או לא, לשתוק או לפתוח שיחה – והרגשתי שאני שוב נופל לאותו מקום של פאניקה שקטה. אז הרמתי טלפון לניר, זה עזר לי לעצור לפני שאני פועל מתוך חשד.
גם ההודעות בוואטסאפ עזרו. לפעמים באמצע יום עבודה עלתה בי מחשבה רעילה – "היא בטח עם מישהו עכשיו". במקום לתת לזה להסתובב לי בראש שעות, הייתי כותב לניר. זה הזכיר לי שאני בתהליך, שיש מישהו שעוזר לי לראות את זה מזווית אחרת.
המשימות שקיבלתי היו מאוד קונקרטיות. שבוע אחד – לתרגל להקשיב לה בלי לחפש סתירות. שבוע אחר – להציב גבול. לומר לה בבהירות מה אני צריך כדי להרגיש יותר בטוח. ושבוע שלישי – בכלל לא לעשות כלום. לתת מרווח. לראות מה קורה כשאני לא דוחף.
זה לא קרה בין לילה. אבל לאט לאט משהו השתנה. לא כי הוכחתי לעצמי שהיא נאמנה. אלא כי למדתי להפריד בין חרדה שלי לבין מה שקורה באמת. למדתי מתי אני פועל מהישרדות, ומתי יש משהו אמיתי שצריך לדבר עליו.
השיחות בינינו השתנו. פחות האשמות, פחות הגנתיות. יותר כנות. לא תמיד נעים, אבל הרבה יותר אמיתי.
אני לא יכול להגיד שהאמון חזר במאה אחוז. אבל אני כן יכול להגיד שיש לי יציבות. אני יודע איך להכיל ספק בלי להרוס הכול.
