אורי (שם בדוי) תמיד האמין שהוא “בן זוג בסדר”. הוא עבד קשה, דאג לבית, השתדל להיות נוכח. אבל משהו בזוגיות שלו הלך והתרחק. כל שיחה עם בת הזוג שלו הייתה נגמרת באותו אופן – היא הרגישה שלא שומעים אותה והוא הרגיש שמבקרים אותו. לאט לאט הוא התחיל לשתוק. פחות להגיב, פחות לשתף, פחות ליזום שיח. השתיקה הרגישה לו בטוחה יותר מוויכוח.
בתקופה המורכבת של המלחמה, כשהלחץ מסביב עלה, הקושי רק החריף. העומס הרגשי, הדאגה, חוסר הוודאות – כל אלה גרמו לו להיסגר עוד יותר. “לא ידעתי איך לדבר על מה שאני מרגיש,” הוא הודה, “וגם לא הרגשתי שיש לי מקום לזה”.
כשהוא פנה לתהליך האימון עם ניר זר, מאמן אישי לחיים, הוא לא הגיע כדי “לתקן את הזוגיות”, אלא כדי להבין את עצמו. כבר מההתחלה ניר הבהיר שהתהליך מותאם אישית אליו – לאופי שלו, לדרך שבה הוא רגיל להתמודד ולפער שבין מה שהוא מרגיש לבין מה שהוא מצליח להגיד. בלי האשמה, בלי תבניות מוכנות.
מעבר לפגישות האימון עצמן, הליווי היה נוכח גם בתוך החיים. במהלך השבוע היו שיחות טלפוניות קצרות – לפעמים אחרי ריב, לפעמים לפני שיחה שהוא חשש ממנה. שיחות של כמה דקות שעזרו לו לפרק סיטואציה, להבין מה באמת הפעיל אותו ואיך אפשר להגיב אחרת בלי להיסגר או להתגונן.
בנוסף, הייתה זמינות גם בהודעות וואטסאפ. ברגעים שבהם עלה בלבול, או כשהוא הרגיש שהוא עומד “להיעלם” לתוך שתיקה, הוא יכל לכתוב. לפעמים זו הייתה שאלה פשוטה, לפעמים התלבטות ולפעמים רק צורך לפרוק. הידיעה שיש מענה, גם בין הפגישות, יצרה תחושת ביטחון שאפשרה לו להתנסות בדפוסי תקשורת חדשים.
באמצע התהליך התחיל שינוי מורגש. אורי למד לזהות מתי הוא נסגר, מתי הוא מרגיש מותקף גם בלי כוונה ואיך לבטא צורך או רגש בלי להרגיש חלש. המשימות שקיבל היו מותאמות בדיוק אליו – ניסוח משפטים פשוטים, עצירות יזומות בתוך שיחה ותשומת לב למה שקורה לו בגוף לפני שהוא שותק.
בסיום התהליך, הזוגיות לא הפכה למושלמת – אבל אורי הרגיש שהוא יכול להתבטא ולהביא את עצמו, שהוא יכול להיות נוכח בשיחה גם כשקשה וגם כשלא הכול ברור. גם בת הזוג שלו הרגישה שינוי לטובה ומערכת היחסים שלהם השתפרה משמעותית.
“הליווי של ניר זר שינה לי את הדרך שבה אני מדבר ומקשיב,” הוא מסכם. “השיחות במהלך השבוע, הזמינות בוואטסאפ וההתאמה האישית אליי – זה מה שאפשר לי באמת ליישם, זה הפך להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלי”.
