עד שהמלחמה פרצה, עידו (שם בדוי) הרגיש שהוא מתפקד. לא רגוע במיוחד, אבל מחזיק. ואז, כמעט בלי אזהרה, זה התחיל. דופק מואץ, לחץ בחזה, נשימה קצרה ותחושה ברורה שמשהו רע עומד לקרות. בפעם הראשונה זה קרה בלילה, אחרי יום ארוך של חדשות ודאגות. בפעם השנייה – בדרך לעבודה. אחר כך זה כבר הפך לפחד מהפחד עצמו.
“הרגשתי שאני מאבד שליטה,” הוא סיפר. “כאילו הגוף שלי כל הזמן במצב חירום, גם כשאין אזעקה”.
כשהוא פנה לתהליך האימון עם ניר זר, היה לו חשוב דבר אחד: להבין מה קורה לו, ולא להרגיש שהוא “מקולקל”. כבר מהשיחה הראשונה ניר הבהיר שהתהליך נבנה בהתאמה אישית מלאה – למצב של עידו, לרגישות של תקופת מלחמה ולשגרה הלא יציבה שכולנו חיים בה. לא תהליך גנרי, אלא ליווי אישי שמחובר למציאות.
מעבר לפגישות האימון, הליווי היה נוכח במיוחד בין הפגישות. במהלך השבוע היו שיחות טלפוניות קצרות – לפעמים ממש בזמן התקף או רגע לפני. שיחה של כמה דקות שעזרה לעידו להבין מה קורה בגוף, להאט את הנשימה ולהיזכר שהוא לא בסכנה אמיתית, גם אם התחושה מאוד חזקה. הידיעה שיש למי להתקשר, בלי לקבוע תור ובלי לחכות לפגישה הבאה, הורידה שכבה משמעותית של פחד.
בנוסף, הייתה זמינות גם בהודעות וואטסאפ. כשעלה לחץ בלילה, כשהחדשות הציפו, או כשגירוי קטן הפעיל את החרדה – עידו לא נשאר לבד. לפעמים זו הייתה הודעה קצרה עם תרגיל נשימה, לפעמים חיזוק ולפעמים רק תזכורת לכך שהתגובה שלו טבעית למצב לא טבעי.
עם הזמן עידו התחיל להרגיש שהתהליך מתחיל לעבוד, הוא למד לזהות את הסימנים המקדימים להתקף, להבין מה מפעיל אותו במיוחד בתקופת מלחמה – חוסר ודאות, עומס מידע, תחושת חוסר שליטה ולבחור כלים שמתאימים לו אישית. המשימות שקיבל היו קטנות, יומיומיות ומותאמות למציאות הנוכחית, בלי לדרוש ממנו “להיות חזק” או להתעלם ממה שקורה סביבו.
בסיום התהליך, ההתקפים לא נעלמו בקסם – אבל הם הפסיקו לנהל אותו. עידו הרגיש שיש לו כלים, גב ותמיכה. הוא ידע מה לעשות כשעולה חרדה ובעיקר – הוא כבר לא פחד ממנה כמו קודם.
“הליווי של ניר זר היה הרבה מעבר לפגישות,” הוא מסכם. “השיחות במהלך השבוע, הזמינות בוואטסאפ וההתאמה האישית של תוכנית הליווי – זה מה שנתן לי תחושת ביטחון. הרגשתי שיש לי עוגן, גם כשבחוץ המצב לא יציב”.
