עד תחילת המלחמה, דנה (שם בדוי) הרגישה שהיא חיה חיים יחסית מאוזנים. לא מושלמים, אבל יציבים. עבודה, משפחה, שגרה ואז הכול התערער. אזעקות, חדשות מסביב לשעון, דאגה לקרובים, חוסר שינה ולחץ תמידי שלא באמת נרגע.
בלי לשים לב, האוכל התחיל לתפוס תפקיד חדש.
בהתחלה זה היה “רק” בערבים. אחר כך גם באמצע היום. לא רעב פיזי – אלא צורך רגעי בשקט, בנחמה, בהסחת דעת. “הרגשתי שהגוף כל הזמן דרוך,” היא סיפרה, “והאוכל היה המקום היחיד שבו יכולתי להירגע לכמה דקות”.
כשהיא פנתה לניר זר, מאמן אישי לחיים, היא כבר הבינה שמשהו עמוק יותר קורה. לא אכילה – אלא התמודדות עם מציאות רגשית מורכבת שהמלחמה הציפה. כבר בתחילת התהליך היה ברור שזה לא הולך להיות פתרון כללי או תהליך מהיר. הליווי נבנה כולו בהתאמה אישית למצב שלה, לקצב שלה ולתקופה החריגה שבה כולנו חיים.
מעבר לפגישות האימון, ניר ליווה את דנה גם בתוך השבוע עצמו. היו שיחות טלפוניות קצרות – לפעמים כמה דקות לפני ערב מתוח במיוחד, לפעמים אחרי יום שבו החדשות הציפו אותה. השיחות האלו לא נועדו “למנוע אכילה”, אלא לעזור לה להבין מה באמת הפעיל אותה באותו רגע, ואיך אפשר לתת מענה רגשי אחר.
בנוסף, הייתה זמינות גם בהודעות וואטסאפ. ברגעים שבהם הדחף היה חזק, דנה לא נשארה לבד עם המאבק. הודעה קצרה, שאלה, תזכורת לכלי שעבדנו עליו – כל אלה יצרו תחושה שיש מי שמחזיק את התהליך יחד איתה, גם בין הפגישות.
באמצע הדרך קרה שינוי, דנה התחילה לזהות מתי האכילה קשורה לפחד, מתי לעייפות רגשית ומתי פשוט לצורך בשליטה בעולם לא צפוי. המשימות שקיבלה היו קטנות, יומיומיות ומותאמות בדיוק למציאות של תקופת מלחמה – בלי דרישות מנותקות, בלי ביקורת.
בסיום התהליך, האוכל כבר לא היה הכלי המרכזי לוויסות רגשי. לא כי נעלם הלחץ, אלא כי נוספו לה אפשרויות. היא למדה לעצור, לשאול את עצמה מה היא באמת צריכה ולבחור אחרת – לפעמים גם לבחור לאכול, אבל ממקום מודע ולא אוטומטי.
“הליווי של ניר זר היה עוגן בתקופה הכי מטלטלת,” היא מסכמת. “השיחות במהלך השבוע, הזמינות בוואטסאפ וההתאמה האישית למצב של מלחמה – זה מה שעשה את ההבדל. הרגשתי שמישהו רואה אותי באמת, גם בין הפגישות”.
