במשך עשר שנים הייתי בטוח שאני יודע בדיוק מה הבעיה שלי. הייתי מוכשר, אבל לא מספיק בשביל הקידום הזה. היו לי רעיונות טובים, אבל לא מספיק בשביל להצליח לבד. הייתי מסוגל לאהוב, אבל לא באמת להחזיק מערכת יחסים לאורך זמן. תמיד הרגשתי שאני כמעט שם – אבל אף פעם לא לגמרי.
זה לא היה קול שמוריד או תוקף. להפך. זה היה קול רגוע, הגיוני, כזה שמסביר לי את המציאות בצורה מסודרת וכשמשהו נשמע הגיוני – קל להאמין לו. אז האמנתי לו, במשך עשר שנים.
הגעתי לניר רק כי חבר דחף אותי. לא באמת רציתי. הרגשתי שאני כבר מבין את עצמי ובפנים גם היה לי ברור – אם אני אתחיל לפרק את הסיפור הזה, אולי אגלה שהוא לא נכון. וזה היה מפחיד יותר מכל דבר אחר.
בפגישה הראשונה ניר שאל אותי שאלה פשוטה:
"מאיפה הגיע הסיפור הזה שאתה מספר לעצמך?"
לא הבנתי למה הוא מתכוון.
"מה זאת אומרת מאיפה? זו המציאות."
"בסדר," הוא אמר, "אבל מי כתב אותה?"
נשארתי בלי תשובה.
לאורך כמה שבועות, התחלתי להבין משהו שלא הבנתי מקודם. הסיפור שאני מספר לעצמי לא הופיע סתם. הוא נבנה – מחוויות, ממשפטים ששמעתי, מרגעים קודמים שנצרבו. הבעיה היא חשבתי שזו עובדה.
העבודה עצמה הייתה מאוד מדויקת. לא קיבלתי תרגילים כלליים. כל משימה נבנתה לפי מה שעלה אצלי באותו שבוע. שבוע אחד התבקשתי לשים לב כל פעם שהסיפור הישן עולה – בלי לנסות לשנות אותו, רק לזהות. שבוע אחר עבדנו על סיטואציה ספציפית מהעבודה שהפעילה את אותו דפוס מוכר.
אבל מה שבאמת עשה שינוי לא קרה רק בפגישות. בין לבין, ניר היה מתקשר. לפעמים היה לי מה להגיד, לפעמים לא. אבל עצם זה שידעתי שניר ידבר איתי, גרם לי להתחיל לשים לב בזמן אמת – לא רק להיזכר אחרי.
ובימים שבהם משהו עלה באמצע היום – שיחה לא טובה, החלטה שנתקעה בגלל פחד – הייתי כותב לו. לפעמים קיבלתי תשובה קצרה, לפעמים רק שאלה חזרה. אבל הידיעה שיש מי שמלווה את התהליך הזה גם מחוץ לפגישה, בתוך החיים עצמם, היא זו שאפשרה לשינוי לקרות באמת.
אני זוכר במיוחד שיחת טלפון אחת, ביום שלישי בבוקר. רגע לפני ישיבה חשובה, הרגשתי שאני שוב נכנס לאותו דפוס ישן. כתבתי לו הודעה, והוא התקשר תוך דקות. עשר דקות שיחה, לא יותר, אבל משהו שם התיישר לי. אותה ישיבה נראתה אחרת לגמרי ממה שציפיתי.
לאט לאט התחילו להופיע סדקים בסיפור הישן. לא בגלל רגע אחד גדול, אלא בגלל הרבה רגעים קטנים שלא הסתדרו איתו. עוד שיחה שהלכה טוב, עוד החלטה שלקחתי למרות הפחד, עוד מצב שבו לא קרסתי כמו שחשבתי שיקרה.
היום אני מנהל צוות של שבעה אנשים. לא כי הפכתי להיות מישהו אחר, אלא כי הפסקתי להאמין שאני לא מסוגל. ויש עוד דבר – אני בזוגיות חדשה – לא מושלמת, אבל אמיתית. ניר לא תיקן אותי, הוא רק עזר לי לראות שלא הייתי מקולקל מלכתחילה. הסיפור שסיפרתי לעצמי היה הבעיה ואת הסיפור הזה אפשר לשנות.
