החיוך של מיכל

יש מתאמנות שמגיעות עם כעס, יש כאלה שמגיעות עם עייפות, מיכל הגיעה עם חיוך.

בת 38, מנהלת תפעול בחברת שירותים, נשואה ואמא לשלושה. כבר בפגישה הראשונה היא ישבה זקופה, דיברה ברור ואפילו צחקה על עצמה – אבל משהו בסיפור לא הסתדר.

שאלתי אותה: "מה בא לך לשנות?"

היא חשבה רגע ואמרה: "אני רוצה שהגישה החיובית שלי תהיה אמיתית."

עצרתי. "איך היא עכשיו?"

"לא אמיתית, כאילו אני חייבת להיות ככה כל הזמן."

באותו רגע הבנתי מה קורה. מיכל לא הייתה אישה שחסר לה חיוביות – היא פשוט התרגלה להיות חיובית כל הזמן, בלי לתת לעצמה להרגיש שום דבר אחר. כל קושי קיבל חיוך, כל כאב קיבל משפט מעודד, הגישה החיובית הפכה אצלה לשריון, לא לכוח והבעיה עם שריון היא שהוא כבד ואחרי שנים שסוחבים אותו – מתעייפים.

התחלנו לעבוד והתאמתי לה את המשימות למצב שלה, היא לא צריכה "לחשוב חיובי" – היא כבר עושה את זה יותר מדי. היא צריכה ללמוד לשים לב מתי היא בוחרת להיות חיובית מתוך כוח ומתי זה מגיע מפחד. זה נשמע הבדל קטן, אבל בפועל זה עולם אחר.

בשבוע הראשון ביקשתי ממנה משהו שנשמע לה מוזר: לכתוב כל יום שלושה רגעים שבהם היא לא הרגישה טוב ולא לנסות לתת לכל רגע הסבר חיובי, רק לשים לב ולרשום.

בסוף השבוע היא שלחה לי הודעת וואטסאפ: "ניסיתי, קשה לי לתאר כמה מהר אני קופצת לתקן, אני כמעט לא מצליחה להישאר עם הרגש לפני שאני כבר מסדרת אותו." התקשרתי אליה. שיחה קצרה, לא מתוכננת – בדיוק מהסוג שעושה שינוי כשהחיים עצמם קורים. שאלתי אותה: "מה לדעתך יקרה אם תישארי עם הרגש קצת יותר?"

שתיקה ואז: "אולי הוא יגדל."

"ואם הוא יגדל?"

"אני לא יודעת, לא ניסיתי."

ברגע הזה התחיל התהליך.

בשבועות שאחרי עבדנו על דבר אחד בסיסי: ההבדל בין גישה חיובית שבוחרים בה, לבין גישה חיובית שפועלת אוטומטית. הראשונה מגיעה אחרי שמרגישים את הקושי. השנייה באה במקום להרגיש אותו. מיכל הייתה אלופה בשנייה – ולא ידעה שיש גם אופציה אחרת.

המשימות השתנו כל שבוע לפי מה שעלה. שבוע אחד נגענו בשיחה עם בעלה שהיא הייתה סוגרת מהר "כדי לא לעשות עניין" בשבוע אחר בדקנו רגע בעבודה שבו קיבלה ביקורת ופשוט המשיכה הלאה, בלי לעצור רגע להרגיש.

ובין לבין, כשעלו רגעים מורכבים – שיחה שלא זרמה, יום כבד בלי סיבה ברורה – היא שלחה לי הודעות וואטסאפ. לפעמים משפט אחד, לפעמים יותר. לא תמיד היה צורך בתשובה ארוכה, אבל עצם זה שיש מקום לשים בו את הרגע הזה, בלי לחכות לפגישה – זה מה שאפשר לתהליך לקרות גם ביום רגיל, בתוך החיים עצמם.

לקראת סוף התהליך התחילו להופיע רגעים קטנים של שינוי. לא משהו דרמטי – שיחה שהיא לא סגרה מיד, תגובה שלא נבלעה בחיוך, רגע בעבודה שבו היא עצרה והרגישה לפני שעברה הלאה. היא התחילה לזהות בזמן אמת מתי היא בוחרת להיות חיובית ומתי זה פשוט קורה מתוך הרגל. זה לא הפך את החיים שלה לקלים יותר, אבל זה כן הפך אותם ליותר אמיתיים.

מיכל עדיין מחייכת. אבל עכשיו החיוך לא מסתיר כלום – הוא פשוט שם, לצד כל השאר.