יש אנשים שמגיעים לתהליך כי משהו מפריע להם. ויש כאלה שמגיעים כי מישהו קרוב אליהם כבר לא יכול יותר. רן היה מהסוג השני.
בן 41, מנהל בחברת שיווק, נשוי ואבא לשניים. כבר מהפגישה הראשונה היה ברור שהוא ממלא את החדר בנוכחות. לא בצורה גסה, פשוט בביטחון. הוא דיבר יפה, סיפר סיפורים, ידע גם לצחוק על עצמו. מבחוץ הוא נראה כמו מישהו שמכיר את עצמו טוב מאוד. וזה בדיוק מה שהפך את התהליך שלו למאתגר יותר.
הוא הגיע אחרי משפט אחד שהבן שלו אמר לו: “אבא, כשאני מספר לך משהו אתה תמיד הופך את זה לסיפור שלך.” הוא האמין לו. זה לא היה העניין. הבעיה הייתה שהוא לא הצליח להבין למה זה כל הזמן קורה.
בפגישה הראשונה נתתי לו לדבר. הרבה. ואז שאלתי אותו שאלה אחת: “כמה פעמים בשבוע אתה שואל מישהו קרוב שאלה ואז באמת מחכה לתשובה, בלי כבר לדעת מה תגיד אחר כך?” הוא ניסה לענות, אבל נתקע. לא כי לא רצה, אלא כי פתאום הבין שאין לו תשובה.
זה לא היה חוסר אכפתיות. רן אדם חם, אכפתי, כזה שאוהב את האנשים סביבו. אבל עם השנים הוא פיתח דרך להיות בקשר שהיא גם דרך להיות בשליטה. כשהוא מדבר – הוא מבין. כשהוא מסביר – הוא מוביל. וכשהוא מספר סיפור – הוא נשאר במקום בטוח. הוא לא עשה את זה בכוונה, הוא פשוט לא שם לב שזה קורה.
המשימות שנתתי לו היו מאוד מדויקות. לא “תקשיב יותר”, אלא דברים קטנים ומוחשיים. בשבוע אחד ביקשתי ממנו לנהל שיחה עם אשתו שבה הוא שואל לפחות שלוש שאלות ולא מגיב עם סיפור משלו. רק מקשיב. בשבוע אחר ביקשתי שיכתוב לי שלושה רגעים שבהם הרגיש דחף לדבר, ומה קרה לו בגוף רגע לפני. לא מה הוא אמר, אלא מה הוא הרגיש.
פעמיים בשבוע הייתי מתקשר אליו לשיחות קצרות. לא בשביל לעדכן, אלא רק לשאול: “היה השבוע רגע שבו שמת לב לעצמך?” לפעמים הוא היה משתף, לפעמים רק אומר “כן, היה משהו”. אבל עצם השאלה גרמה לו להתחיל לשים לב תוך כדי החיים עצמם.
ובין לבין, כשעלו רגעים מורכבים – שיחה עם אשתו שלא זרמה, פידבק בעבודה שתפס אותו לא מוכן – הוא היה כותב לי. אבל עצם זה שיש מקום לשים את הרגע הזה, לא לחכות לפגישה הבאה, זה מה שאפשר לתהליך לקרות באמת ביומיום.
אחרי מספר שבועות אחרי הוא התקשר אליי באמצע השבוע ואמר: “ישבתי אתמול עם הבת שלי. היא סיפרה לי משהו שקרה לה בבית ספר… ולא אמרתי כלום. פשוט הייתי שם.” הוא עצר רגע ואז הוסיף: “היא דיברה עשרים דקות ברצף.” לא היה צריך להגיד הרבה מעבר לזה.
מודעות נבנית מהרבה רגעים קטנים שבהם עוצרים ושמים לב למה שקורה. התפקיד שלי הוא לא לתת תשובות, אלא להיות שם עד שהבן אדם מתחיל לשאול את עצמו.
רן עדיין בתוך התהליך. יש ימים שההרגלים הישנים חוזרים, שהסיפורים שלו שוב תופסים את המקום המרכזי בשיחה. אבל היום הוא כבר שם לב לזה. ולפעמים זה כל מה שצריך כדי שמשהו יתחיל להשתנות.
