תמיד ידעתי שאני רוצה לעצב בתים. לא כי מישהו אמר לי שאני טובה בזה, ולא כי זה מקצוע מבוקש. פשוט ידעתי. זה היה משהו שרציתי לעשות מאז שאני זוכרת את עצמי. חברות היו מזמינות אותי לעזור להן לסדר את הסלון ואני הייתי נשארת שם שעות, מזיזה דברים, מדמיינת, מרגישה מתי זה נכון. הן היו שואלות כמה אני לוקחת ואני רק צוחקת. “איזה כסף? זה עושה לי טוב”.
הקטע הוא שלא הייתה לי בעיה להבין מה אני רוצה. להפך. ידעתי בדיוק. אבל משום מה לא עשיתי עם זה כלום. שנה אחרי שנה. תמיד הייתה סיבה אחרת – עכשיו לא הזמן, צריך עוד כסף, הילדים עוד קטנים, אולי שנה הבאה. ובינתיים המשכתי בעבודה שלא באמת אהבתי, במקום שלא באמת ראה אותי וכל בוקר הרגשתי שמשהו בי נסגר עוד קצת.
הגעתי לניר אחרי שיחה עם בעלי, אחרי שחזרתי אחרי יום עבודה קשה והוא ראה שלא טוב לי, הוא פשוט שאל אותי: “שירה, למה את מחכה?” ולא הייתה לי תשובה.
בפגישה הראשונה עם ניר הייתי בטוחה שנדבר על צעדים מעשיים בשביל להתחיל את העסק החדש – שיווק, צעדים ראשונים וכדומה. אבל הוא שאל אותי משהו שלא ציפיתי לו: “מה יקרה אם זה לא יצליח?” בהתחלה זה הרגיש מוזר. אבל אז ישבתי עם זה והבנתי – הפחד מכישלון לא היה הבעיה האמיתית. הבעיה הייתה הסיפור שסיפרתי לעצמי, שאני עוד לא מוכנה. שאני עוד צריכה ללמוד, לחסוך, לקבל אישור. ומה שניר עשה זה לא לתת לי תכנית מסודרת. הוא עזר לי לראות שזה סיפור שאני כתבתי, ואם כתבתי אותו – אני גם יכולה לשנות אותו.
המשימות שקיבלתי היו מאוד מדויקות. לא כלליות. הוא ביקש ממני לדבר עם שלוש נשים שכבר פתחו עסק ולשאול אותן מה הן לא ציפו שיקרה. הוא ישב איתי וחישב מה המינימום שאני צריכה כדי להתחיל – לא כדי להצליח, רק כדי להתחיל. והוא שלח אותי לעצב חדר אחד אצל חברה, לצלם ולשתף אותו בתהליך.
אבל מה שבאמת עשה את ההבדל היה מה שקרה בין הפגישות. פעמיים בשבוע הוא היה מתקשר. שיחות קצרות, לא כדי לבדוק אותי, אלא לשאול איפה אני. מה קרה מאז הפעם הקודמת? אם כבר יישמתי דברים שהחלטנו? ובין לבין, כשעלו רגעים של פחד או תקיעות, יכולתי לכתוב לו בוואטסאפ. לפעמים הוא ענה במשפט אחד. אבל זה הספיק. כי הידיעה שיש מישהו שם, שרואה את התהליך גם מחוץ לפגישה – זה מה שאפשר לי להמשיך. כי החלום לא קורה רק בתוך פגישה. הוא קורה ביום רגיל, כשאת יושבת מול מסך ולא יודעת איך להתחיל. כשיש קול שאומר “עזבי, זה לא באמת יקרה”. וברגע הזה, לדעת שיש למי לפנות – זה כל ההבדל.
לפני מספר חודשים פתחתי את העסק. בחודש הראשון הייתה לי לקוחה אחת. בשני – שתיים ומאז העסק גדל. אבל מה שהכי משמח אותי הוא שאני קמה בבוקר ויודעת שאני הולכת לעשות משהו שאני בחרתי. והתחושה הזאת שווה הרבה יותר מכל מספר.
אני זוכרת שפעם אמרתי לניר שאני לא מרגישה מוכנה. והוא אמר לי: “אף אחד לא באמת מוכן לפני. מוכנים נהיים תוך כדי.” לקח לי זמן להבין את זה והיום אני כבר חיה את זה.
