תומר הגיע אליי עם המון אנרגיה. זה היה הדבר הראשון ששמתי לב אליו. הוא דיבר ממש מהר, היו לו מלא רעיונות ומלא תוכניות, הוא רצה לחזור להתאמן, רצה לסיים קורס שהתחיל, רצה להתחיל לקום בשש בבוקר. בקיצור, הוא רצה הרבה דברים. הבעיה הייתה שהוא כבר רצה את כל הדברים האלה בערך שנה.
בפגישה הראשונה הוא אמר לי: "אני יודע בדיוק מה אני צריך לעשות. אני פשוט לא עושה את זה". שאלתי אותו מה קורה ברגע שבו הוא אמור להתחיל. הוא חשב רגע ואמר: "אני מחכה שיתחשק לי". שאלתי כמה זמן הוא כבר מחכה שזה יקרה. הוא צחק ואמר: "די הרבה זמן".
זה לא עצלות. אנשים משתמשים במילה הזאת כשאין להם הסבר אחר. אצל תומר זה היה משהו אחר לגמרי. הוא באמת האמין שמשמעת עצמית תלויה במצב רוח. שאם לא מתחשק – אז אי אפשר. כאילו המוטיבציה היא הדלק, ואם אין אותה אז שום דבר לא זז.
אז התחלנו הפוך ממה שאנשים בדרך כלל עושים. לא דיברנו על מטרות גדולות. במקום זה שאלתי אותו שאלה אחרת: מה אתה מסוגל לעשות גם ביום הכי גרוע שלך? לא ביום שאתה מרגיש טוב, אלא ביום שאתה עייף, עצבני ולא בא לך כלום. התשובה שלו הייתה, עשר דקות הליכה.
נתתי לו משימה שבהתחלה גרמה לו לחשוב שאני קצת מגזים: שבועיים של עשר דקות בלבד. לא יותר. גם אם מתחשק לעשות יותר – עוצרים.
ביום השלישי הוא שלח לי הודעה: "זה מרגיש מגוחך". עניתי לו: "מצוין. תמשיך".
אחרי שבוע הוא כתב לי: "התחלתי להבין למה אתה עושה את זה".
עם הזמן הוא הבין שהוא בונה לעצמו הוכחה. כל יום שהוא עשה את העשר דקות האלה – גם ביום שלא בא לו, גם כשהיה עייף – הוא בעצם חיזק לעצמו את האמונה שהוא בן אדם שעושה מה שהוא אומר שיעשה. לא כי יש לו מצב רוח לזה. כי הוא בחר.
לאט לאט הוא התחיל להוסיף עוד דברים. לא כי אמרתי לו, אלא כי הוא הרגיש שהוא יכול. הקורס התקדם, האימונים חזרו, כמובן שזה לא קרה בצורה מושלמת והיו נפילות פה ושם. אבל משהו השתנה, הנפילות כבר לא היו הוכחה שהוא לא מסוגל, הן פשוט היו חלק מהדרך.
בפגישה האחרונה שלנו הוא אמר לי: "הפסקתי לחכות שיתחשק לי. אני עושה – ואז מתחשק". לפעמים המוטיבציה לא מגיעה לפני שמתחילים. היא מגיעה בגלל שמתחילים.
