האמת שאני לא יודע בדיוק מתי זה התחיל. לא היה רגע אחד שבו קמתי ואמרתי לעצמי "זהו, אני לא יכול יותר". זה היה יותר משהו שהלך והצטבר.
שכבתי במיטה יומיים, הטלפון התמלא בהודעות, מיילים, דברים שצריך לטפל בהם בעבודה, ולא הצלחתי להביא את עצמי אפילו לפתוח את המחשב. לא כי הייתי חולה. הגוף שלי פשוט סירב לשתף פעולה. הדבר שהכי הפתיע אותי היה שבאותם יומיים לא הרגשתי אשמה. להפך, הרגשתי הקלה וזה דווקא מה שהכי הפחיד אותי.
כמה ימים אחרי זה פניתי לניר. לא ממש ידעתי מה אני מחפש. אולי מישהו שיגיד לי שזה יעבור ושצריך להמשיך כרגיל. אולי איזה כלי שיעזור לי לחזור למסלול. בפגישה הראשונה הוא שאל אותי מה אני אוהב בעבודה שלי, לא הייתה לי תשובה לתת לו.
זה לא שלא הייתה תשובה. פשוט אף פעם לא עצרתי באמת לשאול את עצמי את השאלה הזאת. שמונה שנים באותה חברה, קידומים, משכורת יפות, תפקידים שנשמעים טוב בלינקדאין. אבל אף פעם לא עצרתי לחשוב אם אני בכלל רוצה להיות שם.
אחת המשימות הראשונות שהוא נתן לי הייתה פשוטה לכאורה: כל יום לשלוח לו בוואטסאפ משפט אחד. רגע אחד קטן מהיום שבו הרגשתי חי. בשבוע הראשון כמעט שלא מצאתי מה לכתוב. בשבוע השלישי כבר שמתי לב שכל המשפטים ששלחתי לא היו קשורים לעבודה בכלל.
יש גם שיחת טלפון אחת שאני זוכר ממש טוב. התקשרתי אליו אחרי יום קשה במיוחד ואמרתי לו שאני חושב שאני צריך לעזוב, אבל שאני לא יכול. הוא שאל אותי מה יקרה אם אני כן אעזוב. התחלתי לפרט: כסף, יציבות, מה אנשים יגידו, כמה אני בכלל שווה בשוק העבודה. הוא הקשיב ואז אמר לי, כל מה שאמרת עכשיו הן סיבות לא לעזוב. לא אמרת אפילו סיבה אחת להישאר. לקח לי רגע להבין שהוא צודק. כל הרשימה שהייתה לי בראש הייתה בעצם רשימה של פחדים.
עזבתי ארבעה חודשים אחרי שפניתי לאימון אישי, לא כי הוא אמר לי לעזוב. הוא אף פעם לא אמר לי מה לעשות. אבל הבנתי שהדברים שהחזיקו אותי שם לא היו באמת סיבות, אלו היו הפחדים שלי.
העבודה החדשה שלי לא מושלמת, יש ימים קשים, אבל יש הבדל אחד גדול, בבוקר אני קם וזה נשמע כמו משהו קטן, עד שאתה מבין איך זה מרגיש כשאתה לא מצליח לקום.
