קשה לי לכתוב את זה. לא כי זה כואב, אלא כי אני לא רגילה לדבר על עצמי כאילו מה שעבר עלי מעניין מישהו. אבל אולי בדיוק בגלל זה כדאי שאנסה.
אני מיכל, בת 31. על הנייר החיים שלי בסדר גמור. עבודה, חברות, משפחה. לא חסר לי כלום, אבל לפני כשנה הגעתי למצב שבו הרגשתי עייפה בצורה שלא ידעתי להסביר. לא עייפות של חוסר שינה. עייפות של מישהי שכל הזמן עונה לצרכים של אחרים ושוכחת לבדוק אם יש לה בכלל צרכים משלה.
ידעתי שמשהו לא מסתדר. לא ידעתי בדיוק מה. בסוף כל יום הייתה לי תחושה של ריקנות, גם כשהיום עצמו היה "טוב". פניתי לניר כי הרגשתי שאני צריכה לדבר עם מישהו שאינו חלק מהחיים שלי. לא חברה, לא אמא. מישהו שיכול להסתכל מבחוץ בלי שיהיה לו אינטרס.
הפגישות הראשונות היו מוזרות עבורי. אני לא רגילה שמישהו שואל אותי מה אני רוצה ומחכה בסבלנות שאענה. בדרך כלל אני זו שמחכה שאחרים יגידו מה הם צריכים ואז מסתגלת. זה לא היה פשוט ולקח הרבה זמן עד שהצלחתי לשבת ולחשוב מה אני בעצמי צריכה.
ניר נתן לי משימה שנשמעה פשוטה: שבוע שלם לא להסכים מיד לשום בקשה. לחכות 24 שעות לפני שאני עונה. לא לסרב בהכרח – רק לא להגיד כן באותו רגע. ניסיתי. וגיליתי שאני לא יכולה. לא כי אנשים לחצו עלי – אלא כי תחושת האשמה הגיעה מבפנים, מיד, עוד לפני שמישהו אמר משהו. ישבתי עם הטלפון ביד, קראתי הודעה מחברה, ובמקום לחשוב מה אני רוצה לעשות, הגוף שלי כבר ענה כן בצורה אוטומטית.
עבדנו על זה הרבה. לא על הטכניקה של איך אומרים לא – על השאלה למה אני מרגישה אשמה כשאני לא נותנת. מה בדיוק קורה לי ברגע הזה. ועם הזמן הבנתי שהאשמה הזו היא לא תוצאה של מה שאנשים עושים – היא הרגל ישן שלי. כזה שלמדתי בלי שמישהו לימד אותי.
יש משהו שניר אמר לי בפגישה שאני חוזרת עליו מאז: "את לא חייבת להוכיח שמגיע לך להיות בקשר". לא הבנתי מיד למה הוא מתכוון. אבל עם הזמן הבנתי שהנכונות שלי לתת בלי גבול – היא לא נדיבות. היא תשלום. כדי שיאהבו אותי. כדי שיישארו.
אני עדיין עובדת על זה. עדיין יש רגעים שאני מוצאת את עצמי אומרת כן לפני שבדקתי אם אני באמת רוצה. עדיין יש רגעים שאשמה מגיעה גם כשאני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון בשבילי.
אבל כשאני חושבת על איפה שהייתי לפני שנה, ועל המקום שממנו אני כותבת עכשיו, ברור לי שיש הבדל. היום אני לפחות יודעת שיש לי רצון משלי. וזה כבר יותר ממה שהיה קודם.
