יש מתאמנים שמגיעים אליי עם בעיה ברורה. ויש כאלה שמגיעים עם סיפור שנשמע כמו בעיה אחת, אבל הוא בעצם משהו אחר לגמרי. ראובן היה מהסוג השני.
בן 29, שהקפיד להגיע לכל אימון, שלושה שבועות לפני תחרות שאליה התכונן שנה וחצי, הוא הבין שלא יגיע. לא בגלל שהגוף אכזב – להפך, הגוף עבד מצוין. הסיבה הייתה אחרת: בכל אימון, בדיוק כשהקטע נהיה באמת קשה, הראש היה נשבר הרבה לפני שהרגליים בכלל ביקשו לעצור.
"אני רואה את הנתונים", הוא אמר בפגישה הראשונה. "הזמנים טובים. אני יודע שאני מסוגל. אבל ברגע שזה נהיה רציני – משהו עוצר אותי".
שאלתי אותו מה הוא שומע בראש שלו ברגע הזה. הוא חשב קצת ואמר: "שאני עומד להתפרק. שזה יהיה כמו תמיד". שאלתי מה זה "כמו תמיד". הוא שתק. ואז אמר שבבית הספר, במשחק כדורגל חשוב, הוא פישל בפנדל מכריע. חמש עשרה שנה עברו מאז – אבל הסיפור הזה עדיין רץ אצלו בראש כל פעם שהלחץ עולה.
מה שאמר לי הרבה יותר מהאירוע עצמו, זה האופן שבו הוא תיאר אותו. לא כסיפור ישן שקרה פעם. כמשהו שעדיין קורה. כאילו חלק ממנו נשאר שם באותו מגרש, עם אותו כדור, עם אותה תחושת כישלון.
לא עבדנו על טכניקת נשימה. לא בנינו שגרת יום חדשה. מה שעשינו הוא ללמוד להפריד בין הקול שמזהיר לבין הקול שמנהל. ראובן הבין שהוא לא צריך צריך להפסיק לתת למחשבות האלו לנהל אותו.
בין הפגישות נתתי לו משימה ברורה: בכל אימון קשה, ברגע שהקול בראש מתחיל, הוא שולח לי הודעת וואטסאפ קצרה – מה הוא שומע ומרגיש באותו הרגע. לא כדי לדווח לי, אלא כדי לתרגל מרחק מהקול; לראות אותו מבחוץ במקום להיות בתוכו.
בהתחלה ההודעות היו ארוכות ועמוסות. "הרגשתי שהריאות לא עובדות, הרגשתי שכולם מסתכלים, הרגשתי שאני הולך לקרוס". עם הזמן הן התקצרו. הפכו יותר עובדתיות. פחות רגשיות. זה לא קרה כי הוא לימד את עצמו להיות קר – זה קרה כי הוא התחיל להכיר את הדפוס מספיק כדי לא להיבהל ממנו.
שבועיים לפני התחרות הוא שלח לי הודעה באמצע אימון: "הקול התחיל. כתבתי. המשכתי לרוץ". זה היה הרגע שידעתי שמשהו השתנה.
הוא סיים את התחרות. לא בזמן שעליו חלם. בדקות האחרונות הוא האט, הקול חזר, והיו רגעים שהוא לא היה בטוח שיגיע לקו הסיום, אבל הוא הגיע. אחרי שחצה את קו הסיום הוא התקשר אליי. לא דיבר הרבה. רק אמר: "הקול היה שם, אבל הפעם לא עצרתי בשבילו". לפעמים ניצחון הוא לא להשתיק את הפחד, אלא לרוץ איתו ולהגיע בכל זאת.
