יש משפט שחוזר אצל הרבה אנשים שמגיעים לתהליך אישי, זה לא "אני עצוב" או "אני לחוץ" – אלא משהו יותר עמוק ומושרש: "אני פשוט לא מספיק טוב", נטלי אמרה את המשפט הזה בפגישה הראשונה עם ניר זר, המשפט הזה לא בצורה דרמטית או עם דמעות, הוא נאמר כאמירה של עובדה שהפכה להיות חלק מהדרך שבה היא ראתה את עצמה: "אני יודעת שאני בסדר, אבל תמיד יש לי תחושה שאחרים עושים את זה טוב יותר ממני."
נטלי בת 34, עובדת בשיווק ולא חסרות לה הצלחות, אבל לאחר כל פרזנטציה שהצליחה היה קול פנימי שפקפק ביכולות שלה. פעם אחת קיבלה פידבק ממנהל שאמר לה שהעבודה שלה הייתה פשוט מצוינת – והיא יצאה מהחדר ותהתה אם הוא אמר את זה כי הוא באמת התכוון או כי הוא לא רצה להכניס אותה ללחץ לפני פרויקט חדש. כל קידום הצית בה את אותה השאלה אם היא באמת מוכשרת או שזה סתם מזל? פעם חברה אמרה לה "את תמיד יודעת להגיד את הדבר הנכון" – ונטלי חייכה ובפנים חשבה שאם היא הייתה יודעת את זה באמת, היא לא הייתה מתלבטת כל כך הרבה לפני שהיא עונה.
מה שנטלי גילתה בתהליך הוא שהקול הזה לא עזר לה להשתפר. הוא היה איתה כבר כל כך הרבה זמן עד שהיא כבר לא הבחינה בו – הוא פשוט היה חלק ממנה. ניר לא ניסה לשכנע אותה שהיא מוצלחת. הוא עזר לה לשים לב מתי הקול הזה מופיע ומה מפעיל אותו. הם עבדו על זה בצורה מאוד קונקרטית – נטלי הייתה מביאה דוגמאות מהשבוע שעבר, רגעים שבהם הרגישה לא מספיק טובה, והם היו בודקים יחד מה באמת קרה שם מול מה שהקול אמר לה שקרה. לאט לאט היא למדה לזהות את ההבדל בין ביקורת שמגיעה ממקום בריא לבין ביקורת שמגיעה מפחד.
היה רגע שהיא זוכרת במיוחד, היא הגישה קמפיין שעבדה עליו חודש, המנהל שלה אהב, הצוות אהב. היא ישבה בפגישה וחיכתה שמישהו יגיד משהו שלילי על העבודה שלה, אבל אף אחד לא אמר ובפעם הראשונה מזה זמן רב, היא לא השלימה את המשפט לבד בראש. "לפני כן הייתי מסכימה אוטומטית עם כל מה שהקול הזה אמר," היא אומרת. "היום אני שומעת אותו, אבל אני כבר לא מניחה שהוא צודק", הקול לא נעלם, אבל יש הבדל עצום בין להאמין לו אוטומטית לבין לשמוע אותו ולהחליט האם הוא צודק.
