רועי גדול ממני בשלוש שנים והוא היה תמיד זה שיש לו תשובה לכל דבר ונראה שהוא הסתדר בחיים: עבודה טובה בתל אביב, חברה שהוא גר איתה והמון חברים, מבחוץ נראה שהכל הולך לו נהדר, אבל היו דברים קטנים שרק מי שמכיר אותו טוב שם לב אליהם.
הוא לא ישן טוב כבר כמה שנים טובות, תמיד היה איזה מתח מתחת לפני השטח. שיחות הטלפון שלנו תמיד הסתיימו ב"הכל טוב" – גם כשברור היה שהכל לא טוב, הוא ידע להיות שם עבור אחרים אבל התקשה לקבל עזרה בעצמו.
לפני שנה וחצי הוא הודיע שהוא עוזב את תל אביב ועובר למושב, חשבתי שהוא עובר משבר גיל 40 או משהו בסגנון הזה, אמא שלנו הייתה בטוחה שמדובר פשוט בעייפות מצטברת שתעבור לו ואין מה לדאוג. הוא אמר שהוא רוצה לנסות משהו אחר ושהוא עובר תהליך עם מאמן אישי. לא שאלתי יותר מדי – ידעתי שאם הוא ירצה לשתף, הוא ישתף.
ביקרתי אותו במושב לפני כמה חודשים. ישבנו בחצר שלו בערב ושתינו קפה ופתאום הוא התחיל לספר על תהליך הליווי שעבר עם ניר זר: הוא סיפר שבפגישות הראשונות הוא בכלל לא הבין מה הוא עושה שם. הוא ציפה לקבל כלים, שיטות, תוכנית פעולה. במקום זה ניר שאל אותו שאלות שגרמו לו לעצור ולחשוב – מה גורם לו להרגיש חי? מתי בפעם האחרונה הוא עשה משהו כי הוא רצה, לא כי היה צריך? רועי אמר לי שבהתחלה השאלות האלה הרגיזו אותו. הוא רגיל לפתור בעיות, לא לשבת ולדבר.
אבל ניר לא עזב אותו עם השאלות האלה לבד. הם דיברו כל שבוע ובין הפגישות רועי היה שולח הודעות כשמשהו עלה – ספק, פחד, רגע שלא ידע איך לפרש אותו. הוא סיפר שפעם אחת התקשר לניר מהרכב אחרי שיחה קשה עם אמא שלנו שניסתה לשכנע אותו לחזור לתל אביב. "הוא עזר לי להבין שהפחד שלה לא צריך להפוך להחלטה שלי," אמר לי רועי. לאט לאט הוא הפסיק לבנות חיים לפי מה שנראה נכון מבחוץ ואיפה הוא נמצא היום – זה הוא.
ישבנו שם עד שהחשיך. הוא פשוט היה נוכח, בלי אותו מתח שתמיד ריחף מסביבו. זה היה הרגע שהבנתי שמשהו השתנה באמת.
