לא ציפיתי לזה. חמש שנים באותו מקום, אותו שולחן, אותה שגרה וביום שלישי בבוקר קראו לי לחדר הישיבות ואמרו לי שהם "הולכים בכיוון אחר", באותו הרגע הרגשתי שהרצפה נשמטת מתחתיי.
נהגתי הביתה בלי לזכור את הדרך, ישבתי במטבח, עשיתי קפה שלא שתיתי ופתאום שמתי לב שאני לא בוכה בגלל שאבדתי את העבודה, אני בוכה על זה שלא ידעתי מה אני עושה עכשיו.
חמש שנים עשיתי את מה שנראה הגיוני. התקדמתי, הייתי טובה בתפקיד, קיבלתי משכורת סבירה. אבל אף פעם לא עצרתי לשאול את עצמי אם זה בכלל מה שאני רוצה.
חודש חיפשתי עבודה חדשה, בכל פעם ששלחתי קורות חיים לעבודה אחרת הרגשתי תשושה, לא מרוגשת. ידעתי שמשהו לא עובד אבל לא ידעתי מה.
הגעתי לניר בצורה קצת מקרית – חברה המליצה אחרי שעברה אתו תהליך, בפגישה הראשונה הוא לא שאל אותי מה אני מחפשת בעבודה הבאה. הוא שאל מתי בפעם האחרונה הרגשתי שאני במקום הנכון, שאלה פשוטה שלקח לי עשר דקות לענות עליה.
התהליך לא היה מהיר. היו שבועות שהרגשתי שאני מתקדמת ושבועות שהרגשתי שאני חוזרת לנקודת ההתחלה. מה שעזר לי הוא שניר לא היה שם רק בפגישות. כשהייתה לי שיחת עבודה מלחיצה ושלחתי לו הודעה, היה שם. כשקיבלתי הצעה שנראתה טובה על הנייר אבל משהו בי אמר לא, התקשרתי אליו ודיברנו על זה. הרציפות הזו שינתה את כל החוויה.
היום אני עובדת בתחום שונה לגמרי ממה שהייתי בו. הרבה יותר מאתגר, לפעמים יותר לחוץ, אבל אני קמה בבוקר ויש לי סיבה לקום. לא כל יום מושלם, אבל אין לי יותר את התחושה שאני חיה את החיים של מישהי אחרת. הפיטורין נראו לי בזמנו כמו כישלון. היום אני מבינה שהם היו הדחיפה שלעולם לא הייתי נותנת לעצמי.
