את יוסי אני מכירה 19 שנה, הוא תמיד היה בן אדם שקט. זה שאומר "בסדר, אין בעיה" גם כשיש בעיה. זה שמתנדב להישאר עד מאוחר בעבודה כי קשה לו לסרב. זה שההורים שלו מחליטים מתי אנחנו מגיעים לשבת ואיפה יושבים הילדים והוא פשוט מקבל. בהתחלה חשבתי שזו גמישות, אופי נוח. עם השנים הבנתי שזה משהו אחר.
הוא היה נאכל מבפנים. חוזר מהעבודה מותש לא מהעבודה עצמה אלא מהכעס על עצמו, למה הסכמתי לזה?, למה לא אמרתי פשוט לא? למה אני כל הזמן מתנהג ככה? כשהוא סיפר לי שהוא הולך לאימון אישי, לא התלהבתי. חשבתי שזה עוד משהו שהוא יתחיל ולא יגמור, או שמישהו ישכנע אותו להמשיך גם אם זה לא מתאים כי הוא לא יודע להגיד לא.
השינוי הראשון שמתי לב אליו היה קטן. ביקשו ממנו בעבודה לקחת משמרת בשישי והוא אמר שהוא לא יכול. סתם ככה. בלי תירוץ ארוך, בלי התנצלות, בלי להתקשר אליי קודם לבדוק אם יש לנו תוכניות כדי שתהיה לו סיבה. פשוט "לא יכול הפעם". ישבנו בערב והוא סיפר לי על השיחה שהייתה לו עם ניר אותו יום, עוד לפני שהמנהל בכלל שאל. הם דיברו על מה הכי מפחיד אותו בלהגיד לא. התשובה הפתיעה אותי: הוא פחד שיפסיקו לאהוב אותו. לא שיפטרו אותו, לא שיכעסו – שיפסיקו לאהוב. משהו בזה נגע בי. כי הבנתי שאני מכירה את הפחד הזה, גם אם אצלי הוא מתבטא אחרת.
התהליך לא היה חלק. היו רגעים שהוא חזר מהפגישה נסער, מלא ספקות. היו שבועות שנראה לי שהוא דווקא היה יותר עצבני מלפני שהוא התחיל את תהליך האימון, כאילו פתחו לו משהו שעכשיו קשה לסגור. אבל ראיתי שהוא לא לבד עם זה. לפעמים הוא היה יוצא לשיחה קצרה עם ניר באמצע השבוע, או שולח הודעה וקיבל תשובה שעזרה לו להירגע. הליווי הזה, הרציפות, נתנו לו רשת ביטחון לנסות דברים שלא העז קודם.
אני זוכרת ערב אחד שחזר מארוחה עם ההורים שלו. נכנס הביתה ואמר לי: "אמרתי לאמא שלי שאנחנו לא מגיעים בראש השנה הזה כי אנחנו רוצים לחגוג לבד עם הילדים." עמדתי המומה. לא בגלל ההחלטה עצמה, אלא בגלל שהוא קיבל אותה לבד, בלי לשאול אותי קודם מה אני חושבת כדי שאני אהיה ה"אשמה". זה היה הרגע שהבנתי את השינוי שהוא עובר.
היום, אחרי חצי שנה, יוסי הוא לא טיפוס דומיננטי שמכריז את דעתו בכל הזדמנות. זה לא הוא וכנראה גם אף פעם לא יהיה. אבל הוא כבר לא נאכל. הוא יודע להגיד מה הוא צריך, להציב גבול בלי להרגיש אשם, לבחור בעצמו מדי פעם בלי לחשוב שהוא אגואיסט. ומה שהכי השתנה, לפחות ממה שאני רואה, זו לא רק ההתנהגות שלו כלפי חוץ. זה מה שקורה כשהוא חוזר הביתה. הוא יותר שם. פחות עייף מהמאבק הפנימי. יש לו אנרגיה לילדים, לי, לעצמו. לפני כמה שבועות הוא אמר: "אני לא יודע אם אני יותר אסרטיבי, אבל אני פחות כועס על עצמי." אולי זו ההגדרה הכי טובה להצלחה.
