רונית לא נכנסה לחדר. היא התגנבה פנימה. ככה היא עשתה את רוב הדברים בחיים – בשקט, בצד, בתקווה שאף אחד לא ישים לב. כי אם ישימו לב, אולי יבינו מה שהיא כבר ידעה על עצמה: שהיא לא מספיק טובה, לא מספיק חכמה, לא מספיק מעניינת, לא מספיק שום דבר.
זה התחיל הרבה לפני שהיא יכלה לזכור. תחושה עמומה שמשהו בה פגום, שהיא צריכה לעבוד קשה יותר מכולם רק כדי להגיע לאותו מקום. בישיבות עבודה היא שתקה גם כשהיו לה רעיונות. במפגשים חברתיים היא העדיפה להקשיב מאשר לדבר ובזוגיות, היא ויתרה על עצמה שוב ושוב כי מי היא בכלל שתדרוש משהו.
הנקודה שבה משהו נשבר הגיעה בצורה לא צפויה. קידום שפספסה – לא כי לא הייתה מתאימה, אלא כי לא העזה לבקש. עמיתה שהתחילה אחריה קיבלה את התפקיד ורונית מצאה את עצמה בוכה בשירותים של המשרד. לא על הקידום, על כל השנים שבהן היא הקטינה את עצמה.
כשהגיעה לניר זר, היא לא ידעה בדיוק מה היא מחפשת. "אני רוצה להפסיק לפחד מעצמי," היא אמרה בפגישה הראשונה. המשפט הזה, פשוט ומדויק, הפך לנקודת המוצא של תהליך שבנה אותה מחדש.
מה שהפתיע את רונית היה שהתהליך לא נגמר כשנסגרה דלת חדר האימון. בין הפגישות, היו שיחות טלפוניות קצרות במהלך השבוע. לא ארוכות, לא מתישות – פשוט רגע של עצירה כשהפחד התחיל לתפוס שליטה. לפני ישיבה חשובה. אחרי שיחה קשה עם המנהל. ברגע שהיא עמדה לומר "כן" למשהו שכל גופה צעק "לא".
גם הודעות וואטסאפ היו חלק בלתי נפרד מהליווי. כשהקול הביקורתי בראשה לא נתן לה מנוח, היא ידעה שיש למי לכתוב. לא תמיד היה צריך תשובה מיידית – לפעמים עצם הכתיבה עזרה לה לראות את המחשבות מבחוץ ולפעמים הגיעה תגובה קצרה, מדויקת, שהזכירה לה את מה שכבר למדה על עצמה.
המשימות שקיבלה לא היו כלליות. הן נבנו בדיוק סביב מה שהיא צריכה באותו שבוע, באותו יום. כשהתמודדה עם פחד מדיבור בישיבות, המשימה הייתה להגיד משפט אחד. לא נאום, לא הצגה – משפט אחד. כשעבדה על הצבת גבולות, התחילו מ"אני אחזור אליך" במקום "כן" אוטומטי.
ניר לא ניסה לשכנע אותה שהיא מדהימה. הוא לא החמיא לה כדי שתרגיש טוב. במקום זאת, הוא עזר לה לראות את עצמה בצורה מדויקת – עם החוזקות, עם החולשות, עם הכל והמדויקות הזו, המציאותית והלא מוגזמת, היא שאפשרה לה לבנות ביטחון אמיתי.
נקודת מפנה משמעותית הגיעה כשרונית נדרשה להציג פרויקט בפני הנהלה בכירה. בעבר, היא הייתה מוצאת סיבה לסרב, או מעבירה את המשימה למישהו אחר. הפעם, היא התקשרה לניר יום לפני. שיחה של עשר דקות, לא יותר. הם עברו יחד על מה שהיא מרגישה, על מה שהיא יודעת לעשות, על מה שהיא רוצה להעביר. היא לא הפכה פתאום לאדם אחר – היא פשוט נכנסה לחדר כמו מי שמאמינה שיש לה מקום שם.
"ניר זר נתן לי משהו שלא ידעתי שאפשר לקבל," רונית אומרת היום. "תמיכה שלא נגמרת ברגע שיוצאים מהפגישה. הליווי לאורך השבוע, הזמינות ברגעים הקטנים, ההתאמה של כל צעד למה שאני עוברת – זה מה שעשה את ההבדל. לא מדובר בתיאוריה על ביטחון עצמי. מדובר בבנייה איטית, מדויקת, של יכולת לסמוך על עצמי."
היום רונית עדיין לא נכנסת לחדרים בקולניות. זה לא האופי שלה. אבל היא כבר לא מתגנבת. היא נכנסת כמו מי ששייכת שם. והקול הביקורתי? הוא עדיין קיים לפעמים, אבל הוא כבר לא צועק. הוא לוחש והיא יודעת שהיא לא חייבת להקשיב.
