שלוש שנים הייתי עם בחור שגרם לי לחשוב שאני משוגעת, זה לא היה מלווה בצעקות אלה בטפטוף יום יומי לאורך שנים: "את בטוחה שככה זה היה?" "נראה לי שאת זוכרת לא נכון." "למה את תמיד עושה מזה עניין?", בהתחלה חשבתי שהוא פשוט רואה דברים אחרת. אחר כך התחלתי לחשוב שאולי באמת אני מגזימה. ואז כבר לא ידעתי מה נכון ומה לא. הפסקתי לסמוך על הזיכרון שלי, הפסקתי לסמוך על התחושות שלי, הפסקתי לסמוך על עצמי.
נפרדנו, אבל הנזק נשאר. גם שנה אחרי מצאתי את עצמי מתנצלת על דברים שלא עשיתי. מפקפקת בכל החלטה. שואלת חברות "את בטוחה שזה מה שהוא התכוון?" על כל אינטראקציה. הגעתי לניר זר, כי רציתי לחזור להיות מי שהייתי לפני. מישהי שיודעת מה היא מרגישה ולא מתביישת בזה.
התהליך היה ארוך. חלק גדול ממנו היה ללמוד להקשיב לעצמי מחדש. להבדיל בין ביקורת עצמית בריאה לבין הקול שלו שעדיין מהדהד לי בראש. לתת לגיטימציה לתחושות שלי גם כשאין לי הוכחות.
מה שעזר לי הכי הרבה זה שלא הייתי לבד בין פגישה לפגישה. כשאת באמצע רגע של בלבול ויש מישהו שמכיר את הסיפור שלך זה משנה הכל, הודעות הוואטסאפ והשיחות הטלפוניות במהלך השבוע היו קצרות וממוקדות, בדיוק מה שהייתי צריכה כדי לעזור לי לראות את הדברים באור הנכון דווקא ברגעים של בלבול וחוסר וודאות.
היום אני במערכת יחסים חדשה ובריאה ויודעת להתמודד עם ספקות ולזהות דפוסי התנהגות לא בריאים ולהגיב בהתאם.
