אני לא יודע מתי זה התחיל. אולי תמיד הייתי ככה. מישהו אומר לי משהו בעבודה ואני חושב על זה שלושה ימים. ויכוח קטן עם אשתי הופך אצלי לסוף העולם. חדשות רעות בטלוויזיה לא מפסיקות לרוץ לי בראש. מבחוץ תמיד נראיתי בסדר, אבל בפנים הרגשתי שאני מתנפץ מכל דבר קטן. הילדים שלי גדלו ופתאום הבנתי שאני לא רוצה שהם יהיו כמוני. לא רוצה שיראו אבא שמתפרק מכל בעיה, אז הלכתי לחפש עזרה.
עם ניר עבדנו על דברים שנשמעים פשוטים אבל בכלל לא. איך לזהות מתי אני נכנס למצב של לחץ. איך לעצור רגע לפני שאני מגיב. איך להפריד בין מה שקורה לבין מה שאני מספר לעצמי על מה שקורה. הדבר שהפתיע אותי הוא שהליווי לא נגמר כשיוצאים מהפגישה. יש שיחות טלפוניות במהלך השבוע. פעם התקשרתי לניר חמש דקות לפני ישיבה שידעתי שתהיה קשה. רק לשמוע משהו שיעזור לי להיכנס לשם אחרת. וזה עבד. גם בוואטסאפ – יש לי לאן לפנות כשמשהו קורה ואני מרגיש שאני עומד להתפרק.
כל שבוע המשימות משתנות, ניר ראה שאצלי הרבה מהלחץ מגיע מציפיות שאני שם על עצמי, אז עבדנו על זה. שבוע אחד התמקדנו בלזהות את הרגע שאני מתחיל להאשים את עצמי. שבוע אחר תרגלנו תגובות אחרות. החודש קיבלתי ביקורת די קשה מהבוס שלי. לפני שנה הייתי הולך הביתה ולא ישן בלילה. הפעם? כעסתי, עיכלתי את זה, והמשכתי הלאה. זה לא שלא אכפת לי, זה שלמדתי להכיל את זה ולקחת דברים בפרופורציה.
