זה לא קרה בבת אחת. לא היה רגע של "הנה, פה נגמר משהו". פשוט יום אחד הוא הרים את הראש וראה שהם חיים בשני עולמות מקבילים שנפגשים רק לרגע בין העבודה לשינה. היא עסוקה בפלאפון, הוא גולש בלאפטופ. ארוחות בדממה נעימה שהפכה פתאום לא כל כך נעימה. שאלות מנומסות על איך היה היום, תשובות קצרות. לילה טוב.
הוא אהב אותה. לא היה ספק בכך. אבל הוא גם התגעגע אליה, והיא ישבה ממש לידו על הספה.
"אולי ככה זה אחרי כמה שנים", אורי אמר לחבר שלו. "אולי התרגשות זה רק בהתחלה ואחר כך ככה זה נראה". אבל משהו בפנים לא השתכנע. כי זה לא היה רע, זה היה פשוט… משעמם. וזה הרגיש יותר גרוע מריב.
ערב אחד הם ישבו ביחד שעתיים. לא דיברו. לא התווכחו. לא היה שום קונפליקט. אבל גם לא היה שום דבר. והוא פתאום הבין שהוא לא מוכן לקבל את זה בתור "ככה זה".
זה הוביל אותו לליווי עם ניר זר.
מההתחלה זה לא היה מה שאורי ציפה. לא היו "עשר דרכים לשפר את הזוגיות" או טיפים על תקשורת. ניר הקשיב. שאל. הקשיב עוד. והתחיל לבחון איתו דברים שאורי לא חשב שקשורים – ההרגלים שלו, הדרך שבה הוא נסוג במקום לדבר, המקומות שבהם הוא מרגיש שעדיף לשתוק כדי לא לעשות בעיות.
אבל התהליך לא נגמר בפגישות. באמצע השבוע, כשאורי הרגיש שהוא חוזר לדפוס הישן של "לא משנה, בסדר", היה לו עם מי לדבר. שיחות טלפוניות קצרות, לפעמים חמש דקות, בדיוק כשהיה צריך. הודעות בוואטסאפ כשעלה משהו חד ודחוף. זה גרם לזה להרגיש כמו ליווי אמיתי, לא רק מפגש שבועי.
והמשימות שניר נתן לו? לא היו גנריות. לא "דברו יותר". לא "תתעניינו אחד בשני". זה היה ספציפי. "השבוע, כשאתה מרגיש שאתה רוצה להגיד משהו ונסוג – עצור רגע. שאל את עצמך למה". או "נסה לשבת איתה עשר דקות בלי מסכים. אל תכפה שיחה. פשוט תהיה שם". דברים קטנים שהתאימו בדיוק למה שהוא חי.
התוצאות לא הגיעו מיד. אבל אחרי כמה שבועות, אורי שם לב למשהו. השיחות ביניהם התחילו להיות פחות נימוסיות ויותר אמיתיות. הוא הפסיק לברוח לשקט האוטומטי. לפעמים זה היה לא נוח, אבל זה היה חי.
השגרה לא נעלמה. הם עדיין קמים בבוקר, הולכים לעבודה, חוזרים הביתה. אבל עכשיו יש בה נוכחות. בחירה. תחושה שהם לא סתם עוברים את היום אלא באמת חיים אותו ביחד.
"מה שעשה את ההבדל", אורי אמר בסוף התהליך, "זה שזה לא היה תיאוריה. זה היה ליווי לתוך החיים. במקומות שבהם זה באמת קורה".
