כשהיא הגיעה לתהליך האימון, יעל (שם בדוי) כבר הייתה עייפה. לא פיזית בהכרח, אלא רגשית. כלפי חוץ הכול נראה “בסדר” – עבודה יציבה, זוגיות ארוכת שנים, סדר יום עמוס. אבל בפנים, משהו היה חסר. היא הרגישה שהיא חיה לפי ציפיות של אחרים, מתקשה להציב גבולות, מרצה כמעט אוטומטית ובעיקר – לא באמת מקשיבה לעצמה.
“אני יודעת שצריך לאהוב את עצמי,” היא אמרה כבר בפגישה הראשונה עם ניר זר, “אבל אני לא באמת יודעת איך עושים את זה ביום יום”.
כאן התחיל תהליך שלא נשען רק על פגישות קבועות, אלא על ליווי אישי אמיתי. כבר מהשלבים הראשונים, ניר הדגיש שהתהליך מותאם במאה אחוז אליה – לקצב שלה, לאתגרים שלה ולחיים האמיתיים שהיא חיה. לא תבנית קבועה, לא משימות כלליות, אלא התאמה אישית מדויקת.
בין פגישה לפגישה, יעל גילתה שהליווי לא “נעלם”. במהלך השבוע היו שיחות טלפוניות קצרות, לפעמים חמש דקות בלבד, בדיוק ברגעים שבהם עלו ספקות, בלבול או קושי. שיחה כזו לפני פגישה משפחתית מאתגרת, או אחרי יום עבודה מתסכל, עזרה לה לעצור, לדייק את עצמה ולא לחזור לדפוסים הישנים.
בנוסף, ניר היה זמין גם בהודעות וואטסאפ. לא כמשהו טכני, אלא כנוכחות תומכת. הודעה קצרה עם התלבטות, תזכורת לכלי שעבדנו עליו, או חיזוק ברגע שבו היא עמדה להציב גבול – כל אלה הפכו את התהליך לחי, כזה שמתרחש בתוך החיים עצמם, לא רק בחדר האימון.
באמצע הדרך, יעל התחילה להרגיש שינוי. היא שמה לב שהיא מדברת לעצמה אחרת. פחות ביקורת, יותר הבנה. המשימות שקיבלה היו קטנות, מדויקות ומותאמות בדיוק למקום שבו היא נמצאת – לבחור פעם אחת ביום בעצמה, להגיד “לא” בלי להתנצל, לעצור לפני שהיא מרצה.
בסוף התהליך, יעל לא הפכה לאדם אחר – היא מצאה את עצמה. היא הרגישה בטוחה יותר בהחלטות שלה, רגועה יותר בתוך מערכות יחסים ובעיקר מחוברת. “אהבה עצמית כבר לא מרגישה לי כמו מושג בלתי נתפס או פעולה בלתי אפשרית” היא סיכמה, “אלא כמו פעולה יומיומית”.
“הליווי של ניר זר היה הרבה מעבר לפגישות,” היא אומרת. “השיחות במהלך השבוע, הזמינות בוואטסאפ וההתאמה האישית לכל שלב – זה מה שעשה את ההבדל האמיתי. הרגשתי שאני לא לבד בתהליך וזה שינה הכול”.
