יעל הגיעה לאימון עם תחושה שקשה להסביר במילים, אבל קל מאוד להרגיש בגוף. כלפי חוץ הכול נראה מסודר: עבודה יציבה, שכר מכובד וסביבה נעימה. מבפנים, לעומת זאת, משהו דעך. בכל בוקר היא קמה בלי התלהבות, סופרת את השעות עד סוף היום ותוהה איך ייתכן שהיא "אמורה להיות מרוצה", אבל לא מרגישה שום סיפוק אמיתי.
בהתחלה היא ניסתה לשכנע את עצמה שזה זמני. שכולם חווים תקופות כאלה. אבל עם הזמן חוסר הסיפוק הפך לעייפות מתמשכת, לדחיינות ולתחושת ריק שהופיעה דווקא ברגעים השקטים. יעל לא רצתה להפוך את השולחן או לקבל החלטות דרמטיות, אבל גם הבינה שמשהו חייב להשתנות. מה שהפחיד אותה באמת היה להישאר במקום בלי תנועה.
כשהגיעה אל ניר זר, היא לא חיפשה אומץ להתפטר אלא בהירות. כבר בתחילת הדרך היה ברור שהתהליך לא נועד לייצר תשובות מוכנות. האימון נבנה בקצב שלה, סביב השאלות שהיא הביאה, בלי למהר להגדיר יעד אחד גדול. לפעמים המוקד היה בעבודה ולפעמים בתחושת הערך, בעייפות או בקונפליקט הפנימי שניהל אותה שנים.
אחד הדברים שבלטו עבור יעל היה האופי הרציף של הליווי. הפגישות היו עוגן, אבל לא המקום היחיד שבו התהליך התקיים. בין המפגשים היו גם שיחות טלפוניות קצרות במהלך השבוע והודעות כשמשהו צף פתאום – מחשבה, חשש או התלבטות שלא חיכו לפגישה הבאה. הידיעה שיש מענה ברגעים האלו אפשרה לה להישאר בתהליך גם כשזה לא היה נוח.
עם הזמן, העבודה הפכה מדויקת יותר. המשימות לא היו כלליות, אלא הותאמו למה שיעל התמודדה איתו באותו שלב. לפעמים מדובר היה בצעד קטן במקום העבודה ולפעמים בתרגול שמטרתו לחזק הקשבה פנימית ולהפסיק לפעול רק מתוך ציפיות של אחרים. השילוב בין מפגשים, ליווי שוטף וזמינות לפי צורך יצר תחושה של תהליך חי, שלא נשאר על הנייר.
השינוי לא הגיע דרך החלטה אחת גדולה. יעל לא עזבה את עבודתה מיד. במקום זאת, היא התחילה לייצר תנועה. היא יזמה שיחות, בדקה אפשרויות חדשות והכניסה לעשייה שלה תחומים שיותר דיברו אליה. במקביל, הביטחון שלה הלך והתחזק. היא הפסיקה לראות את עצמה כמי שתקועה והתחילה לחוות את עצמה כמי שבוחרת, גם אם לא הכול ברור עדיין.
אחרי כמה חודשים, יעל הרגישה שינוי עמוק. האנרגיה חזרה, תחושת המשמעות התחזקה והעומס הרגשי ירד. לא כל השאלות נעלמו, אבל היו לה כלים להתמודד איתן ותחושה שהיא לא לבד בתוך התהליך.
בסיום הליווי היא סיכמה כך:
"הבנתי שחוסר סיפוק הוא לא כישלון, אלא סימן שצריך להקשיב לו. הליווי לא היה רק בפגישות עצמן, אלא גם ברגעים הקטנים שבאמצע. הכול הותאם אליי, לקצב שלי ולמה שהייתי צריכה בכל שלב. זה מה שנתן לי ביטחון לזוז".
