איתי, בן 41, הגיע לניר זר אחרי כמה חודשים שבהם הרגיש שהוא מאבד אחיזה בעצמו. העבודה, שבעבר הייתה מקור משמעות, הפכה לשגרה שוחקת, ובבית הוא הרגיש שהמרחק בינו לבין בת זוגו הולך וגדל. הוא לא קרא לזה משבר, אבל כבר בשיחה הראשונה אמר: "אני מרגיש שאני חי על אוטומט, וזה מפחיד אותי".
ניר ביקש ממנו לתאר לא רק מה לא עובד, אלא מה הוא כן רוצה. זו הייתה שאלה שאיתי התקשה לענות עליה בתחילת הדרך. לאורך הליווי – שכלל מפגשים, שיחות טלפון קצרות והודעות דיוק לאורך השבוע – איתי התחיל לזהות את ההרגלים שגרמו לו לעומס: ויתור על זמן לעצמו, הימנעות מקבלת החלטות ושימוש מתמיד בהישגים מקצועיים כדי למדוד את הערך העצמי שלו.
במסגרת התמיכה הרחבה שקיבל, ניר עזר לו לפרק את הלחצים לגורמים, לבנות שגרה חדשה ולתרגל תקשורת פתוחה בבית. חלק גדול מההתקדמות התרחש דווקא בין המפגשים, כשהתובנות מהשיחות וההודעות אפשרו לאיתי לעצור, לנשום ולבחור אחרת. הם עבדו גם על הצבת גבולות בעבודה ועל יצירת בהירות לגבי הכיוון שהוא רוצה לחייו כבחירה יומיומית.
לאחר כמה שבועות איתי שיתף שהוא מתחיל לקום בבוקר עם תחושת מיקוד חדשה. הוא חידש תחביב ישן של ריצה, שוחח עם המנהלת על שינוי בהיקף הפרויקטים, ובבית נוצר מרחב רגוע יותר לשיחה. “העבודה עם ניר זר”, אמר למכר שלו, “החזירה לי את היכולת להקשיב לעצמי בלי פחד”.
היום איתי מתאר את אותה תקופה לא כמשבר, אלא כנקודת מפנה. הוא לא הפך את חייו על פיהם – הוא פשוט חזר להיות נוכח בתוכם, וזה בעיניו ההישג הגדול ביותר.
