תמיד עסוק, אף פעם לא מספיק כלום – סיפורו של גל

תשאלו את גל אם הוא עסוק – הוא יצחק. לא כי השאלה מצחיקה, אלא כי זה נראה לו כמו שאלה מיותרת. כמובן שהוא עסוק. הוא תמיד עסוק. להיות עסוק היה חלק מהזהות שלו.

בן 37, עצמאי בתחום השיווק, אבא לשניים. האדם שתמיד עונה להודעות, תמיד מספק, תמיד מוציא לפועל. מהצד נראה כמו מכונה משומנת שעובדת היטב. מבפנים – אדם שהולך לישון עם תחושה שהיום שוב לא הספיק שום דבר.

"אני לא מבין מה הבעיה," הוא אמר בפגישה הראשונה. "אני עובד יותר שעות מכולם שאני מכיר. אני לא עצלן. אבל בסוף כל יום יש לי תחושה שפספסתי משהו."

שאלתי אותו: מה היה צריך לקרות היום כדי שתרגיש שסיימת אותו טוב?

הוא חשב. חשב עוד קצת. ואמר: "אני לא יודע."

שם התחיל הכל.

הבעיה של גל לא הייתה ניהול זמן. הוא היה מנוהל מצוין – יומן מסודר, רשימות משימות, אפליקציות פרודוקטיביות. הבעיה הייתה שהוא ניהל את הכל חוץ מהשאלה הכי בסיסית: מה באמת חשוב לו. בלי קריטריון ברור לסיום טוב, כל יום מרגיש לא גמור – כי תמיד אפשר לעשות עוד.

נתתי לו משימה שבהתחלה נשמעה לו פשוטה מדי: לפני שהוא מתחיל כל יום, לבחור שלושה דברים שאם יסיים אותם – היום יהיה טוב. לא רשימה של חמישה עשר סעיפים. שלושה. וכשגמר אותם – לעצור ולרשום לעצמו שסיים.

הוא חזר אחרי שבוע ואמר: "ניסיתי. אבל כל יום הוספתי דברים לרשימה."

לא הופתעתי. טיפוסים כמו גל לא סובלים "בזבוז" של זמן. אם נשאר זמן – חייב להיות עוד משהו למלא אותו. אז המשכנו לעבוד והפעם על ההרגל לזהות מה מגיע לרשימה ומה לא. מה שייך ליום הזה ומה הוא בעצם חרדה שמתחפשת למשימה.

באמצע השבוע הוא כתב לי וואטסאפ: "סיימתי את שלושת המשימות ועוד לא שתיים בצהריים, אני מאוד מתאפק לא להוסיף כלום לרשימה, קשה לי לתאר כמה זה מוזר."

התקשרתי אליו. "מוזר איך?" "כאילו אני אמור לעשות עוד משהו ואני לא. זה לא מרגיש נוח." "מה עשית בזמן שנשאר?" "הלכתי לאסוף את הילדים בלי להסתכל בטלפון כל הדרך."

שתקתי שנייה. ואז אמרתי לו: "זה לא ניהול זמן – זה ניהול נוכחות."

המשימות שקיבל לאורך התהליך לא היו אחידות. שבוע אחד עבדנו על הרגל הבוקר שלו, כי ראיתי שהוא מתחיל כל יום בלחץ. שבוע אחר עבדנו על הגדרת "סיום" לכל משימה לפני שהוא התחיל אותה – כי בלי הגדרה כזו, שום דבר לא נגמר באמת. בכל פעם שמשהו קרה במהלך השבוע שהזכיר לו דפוס שעלה בפגישה, הוא שלח לי הודעה ודברנו כמה דקות. לא כי היה משבר – אלא כי הרגע החי לפעמים מלמד יותר מכל פגישה מתוכננת.

לקראת סוף התהליך הוא אמר לי משהו: "כל החיים חשבתי שאני צריך לעשות יותר כדי להרגיש שאני מספיק. עכשיו אני מבין שאני צריך לדעת מתי מספיק זה מספיק."

גל עדיין עסוק. אבל היום יש לו ימים שהוא מסיים אותם ויודע בדיוק למה הם היו טובים. וזה, מסתבר, שינה הרבה יותר מכל אפליקציית פרודוקטיביות שניסה.