יש מתאמנים שמגיעים אליי עם שאלה ברורה, יואב הגיע עם תשובות. הוא ידע בדיוק מה לא עובד לו. ידע לנתח את עצמו, לזהות דפוסים, להסביר למה הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג. בן 36, מנהל צוות בחברת טכנולוגיה, אדם שקרא, חשב, עיבד. כבר לפני שישבנו בפגישה הראשונה הוא שלח לי הודעה ארוכה עם "רקע" – כאילו הכין דו"ח על עצמו.
שאלתי אותו: "אז מה אתה מחפש כאן, אם אתה כבר יודע הכל?"
הוא שתק רגע. ואז אמר: "אני יודע, אבל זה לא עוזר לי."
שם התחיל התהליך האמיתי.
הביקורת העצמית של יואב הייתה מתוחכמת מאוד. היא לא הגיעה כקול גס שאומר "אתה כישלון." היא הגיעה כמחשבות שנשמעות הגיוניות לחלוטין. "הצלחת, אבל זה היה מזל." "אהבו את הרעיון, אבל הם לא ראו את הבעיות שבו." "אם הם יכירו אותך קצת יותר לעומק, הם יבינו שאין שם הרבה." ביקורת שמחופשת לניתוח, קשה הרבה יותר להתמודד איתה.
מה שיואב לא ידע זה שהוא לא לבד בזה. הרבה אנשים מוכשרים מתנהלים ככה – לא מחוסר מודעות, אלא בגלל שהמודעות לבדה לא מספיקה, צריך משהו אחר.
במהלך הפגישות התחלנו לעבוד על דבר אחד קטן וספציפי: לתעד הצלחות בזמן אמת. לא בסוף שבוע, לא "כשיהיה זמן." יואב קיבל משימה לשלוח לי וואטסאפ קצר בכל פעם שמשהו הלך טוב ביום שלו – ישיבה מוצלחת, שיחה שהרגישה נכונה, החלטה שלקח בביטחון. לא הישגים גדולים. רגעים קטנים.
בשבוע הראשון הוא שלח שלוש הודעות. כל אחת מהן הסתיימה במשפט שמקטין: "אם כי בסוף זה לא כזה חשוב", "כנראה שמישהו אחר היה עושה טוב יותר." התקשרתי אליו אחרי ההודעה השלישית ושאלתי אותו: "אם חבר שלך היה מספר לך בדיוק את מה שסיפרת לי עכשיו – איך היית מגיב?" הוא לצחוק קצת ואמר: "הייתי אומר לו שהוא עשה עבודה טובה." "אז למה אתה לא אומר לעצמך את זה?" שוב אותה שתיקה.
לאט, לאט, ההודעות השתנו. לא נעלם הספק, הוא הפך לקול שנמצא ברקע, לא לקול שמנהל.
הדבר שאני זוכר מהתהליך הזה הוא לא הרגע שבו יואב "האמין בעצמו." לא היה רגע אחד כזה. מה שהיה זה הצטברות של הוכחות קטנות שהוא בנה לעצמו – כל הודעה, כל שיחה, כל משימה שהתאמתי לו לפי מה שקרה בשבוע שלו. התהליך לא היה גנרי. הוא לא קיבל עצות שיכלו להתאים לכל אחד – הוא קיבל עבודה שנבנתה סביב הדפוסים הספציפיים שלו, סביב הסיטואציות שהוא הביא, סביב הרגעים שקרו לו בדיוק אותו שבוע.
