אני לא בן אדם שמפחד מהרבה דברים. עבדתי קשה, בניתי לעצמי חיים טובים, יש לי עבודה, יש לי חברות טובות. אבל בכל מה שקשור לזוגיות תמיד היה אצלי מחסום, כאילו יש שם קו שאם אני עוברת אותו – אני מתקרבת למשהו מסוכן.
אני בת 33, וגדלתי בבית שבו ראיתי זוגיות מקרוב. אבל לא זוגיות טובה. היו הרבה צעקות, טריקות דלתות, ושתיקות ארוכות שהיו לפעמים יותר קשות מהצעקות. לא גדלתי עם דוגמה של איך קשר יכול להיראות. גדלתי עם דוגמה של מה הוא יכול לעשות לאנשים.
עם השנים פשוט בניתי לעצמי דרך להתמודד עם זה: לא להיכנס לשם. דייטים היו משהו שקורה לאחרות. אני הייתי עסוקה, עצמאית, מסתדרת לבד. וזה אפילו הרגיש לי נכון. עד שבשלב מסוים הבנתי משהו לא נעים – אני לא לבד מבחירה, אני לבד מפחד.
פניתי לניר אחרי שחברה טובה שלי שאלה אותי: מתי בפעם האחרונה בכלל נתת לעצמך להתעניין במישהו? לא הייתה לי תשובה. הבנתי שאני עוצרת את זה עוד לפני שיש בכלל סיכוי שמשהו יתחיל.
בפגישות הראשונות בכלל לא דיברנו על דייטים או על גברים. דיברנו על הבית שגדלתי בו. על מה שראיתי שם, ועל המסקנות שהסקתי מזה בלי שמישהו אמר לי במפורש. שקשר אומר כאב. שלאהוב מישהו זה לתת לו כוח לפגוע בך. שעדיף בכלל לא להתחיל.
אחת המשימות שהוא נתן לי הייתה לכתוב שלוש דוגמאות של זוגיות בריאה שראיתי בחיים האמיתיים. לא בסרטים, לא בסדרות. אנשים אמיתיים. בהתחלה זה נשמע לי מוזר, וגם היה לי קשה למצוא. כתבתי לו שזה לא פשוט והוא אמר לי לקחת את הזמן.
בסוף מצאתי שלוש. לא זוגות מושלמים, אבל זוגות אמיתיים. כאלה שראיתי גם מתווכחים וגם משלימים. כאלה שבוחרים אחד בשני גם בימים פחות טובים. המשימה הזאת נשמעה קטנה, אבל היא טלטלה לי משהו בפנים. פתאום הבנתי שמה שראיתי בבית לא היה בהכרח מה שזוגיות חייבת להיות. זה היה הסיפור של שני אנשים שלא ידעו אחרת.
בהמשך התחלנו להסתכל על הרגע שבו אני פוגשת מישהו שמעניין אותי. מה קורה לי בגוף, מה עובר לי בראש, ומה אני עושה עם זה. גיליתי שיש לי מנגנון מאוד יעיל של נסיגה. אני מוצאת פגמים, יוצרת מרחק, מספרת לעצמי שהוא לא מתאים לי. בסופו של דבר אף אחד לא היה מתאים.
באחת השיחות בינינו הוא שאל אותי: את בורחת מהם, או מהאפשרות שמישהו יתקרב אלייך? לקח לי רגע לענות. כי ידעתי שהתשובה לא ממש נעימה.
לאט לאט התחלתי לזהות את הדפוס הזה. ולאט לאט גם להתחיל לבחור אחרת. לא בצעדים גדולים, אלא בדברים קטנים. לא למהר למצוא סיבה למה זה לא יעבוד. פשוט להישאר רגע בתוך התחושה של להתעניין במישהו, גם אם זה קצת מפחיד.
לפני כמה חודשים יצאתי לדייט ראשון. אחר כך עוד אחד. ואז עוד. לא הכל עבד, לא הכל היה פשוט. אבל הפעם לא ברחתי מיד. הפעם אני בוחרת אם להישאר או לא – ולא מתוך פחד.
מה שהשתנה זה לא שמצאתי את האדם המושלם. מה שהשתנה זה שהפסקתי להניח שכל קשר חייב להיגמר כמו מה שראיתי בילדות.
