אחרי שאשתי נפטרה הרגשתי כאילו העולם איבד צבע. כולם סביבי דיברו על זמן, על החלמה, על זה ש"זה בסוף עובר", אבל אצלי הזמן רק העמיק את הריק. במשך שנים לא העזתי אפילו לחשוב על זוגיות חדשה. זה נראה כמו בגידה בזכרה, ואולי אפילו בעצמי.
הכל התחיל להשתנות ברגע אחד קטן, כשהבת שלי אמרה לי בשקט: "אבא, מגיע לך להיות שוב שמח." המשפט הזה פגש בי במקום שלא העזתי להתקרב אליו. ממנו התחיל מסע שהוביל אותי בסופו של דבר אל ניר זר.
כשהגעתי לליווי, הייתי מלא ספקות ואשמה. שיתפתי את ניר שאני מרגיש לא בסדר רק מהמחשבה להתחיל קשר חדש. הוא לא ניסה לשכנע אותי להשתחרר מהתחושות האלה. הוא פשוט נתן להן מקום, ושיקף לי בעדינות שזה טבעי לגמרי להרגיש כך, ושבמקביל מותר לתת לעצמי הזדמנות חדשה. המשפט הזה פתח אצלי סדק ראשון של נשימה.
הליווי עם ניר לא היה רק סדרת מפגשים. הוא היה מלווה אותי גם בשיחות קצרות באמצע השבוע והודעות שהגיעו בדיוק ברגעים שבהם הפחד עלה. התמיכה הזאת אפשרה לי לעבד רגשות שלא היו עולים רק בתוך חדר סגור. לאט לאט התחלנו לעבוד לא על זוגיות חדשה, אלא על היכולת שלי לראות את עצמי כאדם שלם, שלא נשאר רק במקום שאיבד, אלא גם במקום שיכול לצמוח.
ניר עזר לי להבין שהכאב לא הולך לשום מקום, אבל הוא גם לא חייב לנהל את כל הצעדים שלי. דרך השיחות בינינו למדתי שלגעגוע ותקווה יש מקום זה לצד זה, בלי לבטל אחד את השני.
נקודת המפנה הגיעה כשסיפרתי לו על אישה שפגשתי במקרה ועל הפחד הישן שהתעורר בי. הוא חייך ואמר: "אולי זה לא הפחד. אולי אלה פשוט החיים שחוזרים אליך." המשפט הזה ליווה אותי ימים ארוכים.
כשבסוף העזתי להיפגש איתה, הרגשתי שאני עושה צעד שהעבר שלי יכול להחזיק יחד עם העתיד שלי. לא במקום של מחיקה, אלא של המשכיות.
היום, כשאני בתחילתה של זוגיות חדשה, אני מבין שהמסע האמיתי היה למצוא את עצמי מחדש. כששיתפתי את ניר בזה, אמרתי לו: "החזרת לי את האפשרות להרגיש חי."
