רועי, בן 34, עבד באותו מקום כבר שש שנים. לא כי אהב את העבודה, אלא כי הרעיון לעזוב הציף אותו בחרדה. מה אם המקום הבא יהיה גרוע יותר? מה אם הוא יפספס משהו בגלל המעבר? מה אם הוא יתחרט אחרי שיעבור למקום עבודה חדש? אותן שאלות ליוו אותו גם בשאר התחומים בחיים. הוא דחה שיחות עם חברה שלו על מעבר דירה כבר חודשים. נמנע מלהחליט על חופשה כי "אולי יהיה משהו יותר טוב בתקופה אחרת." ואפילו בדברים קטנים, כמו לבחור מסעדה לארוחת ערב, הוא הרגיש עומס והתקשה לבצע החלטות.
זה לא היה עצלנות. רועי היה בחור חכם, שקול, עם יכולת ניתוח גבוהה. אבל דווקא היכולת הזו עבדה נגדו. הוא ניתח כל אפשרות בלי סוף, מצא בכל כיוון סיכון ובכל בחירה מחיר. בסוף הוא לא בחר כלום ובמקום הקלה הוא הרגיש עוד יותר תקוע. החיים המשיכו, אבל בלי שהוא באמת בוחר בהם.
"אני מרגיש שאני צופה בחיים שלי מבחוץ," הוא אמר בפגישה הראשונה עם ניר זר. "כולם סביבי מתקדמים ואני עומד במקום". מהשאלה הזו התחיל תהליך שנראה אחרת ממה שרועי ציפה. במקום לעבוד על "איך להחליט", הם עבדו על מה גורם לו לקפוא. ניר עזר לו לזהות דפוס עמוק – הפחד לטעות שנבנה לאורך שנים, האמונה שכל בחירה שגויה היא בלתי הפיכה וההרגל לחפש ודאות במקום שבו היא פשוט לא קיימת.
המשימות שניר בנה היו מותאמות אישית לחלוטין. אתגרים קטנים שנגעו בדיוק בנקודת הקיפאון של רועי. "תחליט היום על דבר אחד בלי לחשוב עליו יותר מדקה." "תגיד לבת הזוג שלך משפט אחד על מה שאתה רוצה, לא על מה שאתה חושש ממנו." כל משימה הייתה שונה, כל שבוע הביא כלי אחר, והכול נבנה סביב מה שרועי חווה באותו רגע, במהלך השבוע היו שיחות טלפוניות קצרות, בדיוק ברגעים שבהם רועי נתקע. לפני שיחה עם בת הזוג על מעבר דירה, כשהתלבט האם להגיש מועמדות למשרה, או כשעמד מול בחירה יומיומית שהציפה אותו. שיחה של כמה דקות, לא יותר, שעזרה לו להבחין בין חשש אמיתי לבין דפוס אוטומטי של הימנעות.
עם הזמן רועי התחיל להרגיש שהוא יכול להחליט בלי שהעולם יתמוטט. ההחלטה הראשונה שבאמת סימנה שינוי הייתה דווקא קטנה – הוא הזמין טיסה לחופשה בלי לבדוק עשר אתרים, בלי להשוות מחירים במשך חודש, בלי לשאול חמישה אנשים. פשוט בחר והזמין. כשסיפר על זה לניר, שניהם ידעו שמשהו זז. משם ההתקדמות נבנתה. רועי פתח שיחה עם בת הזוג שלו והם התחילו לחפש דירה. ואף הגיש מועמדות לשתי משרות בו-זמנית.
היום רועי לא מתאר את עצמו כאדם שמקבל החלטות בקלות. אבל הוא מתאר את עצמו כאדם שבוחר. וזה, מבחינתו, כל ההבדל. "הליווי של ניר זר לימד אותי שההחלטה המושלמת לא קיימת, ושלחכות לה זה בעצם להחליט לא לחיות".
