ליאת, בת 38, אמא לשניים ומנהלת צוות בחברת הייטק, לא הגדירה את עצמה כאדם כועס. היא הייתה "ישירה", "לא סובלת שטויות", "אומרת את מה שצריך". אבל עם הזמן, המילים האלה הפסיקו להסתיר את מה שבאמת קרה. ויכוחים שהתלקחו בבית על דברים קטנים, תגובות לא פרופורציונאליות לילדים ובעבודה – עימותים עם עמיתים שהשאירו טעם מר. בן זוגה אמר לה פעם: "ליאת, אנחנו הולכים על ביצים סביבך".
היא לא רצתה להיות ככה. היא ידעה שהכעס מגיע ממקום של עומס, של תחושת חוסר שליטה, של ציפיות שלא נענות. אבל בין לדעת לבין להצליח לעצור – היה פער עצום. כל פעם שהיא אמרה לעצמה "הפעם אני לא מתפרצת", הגוף שלה הגיב לפניה. הלב האיץ, הפנים התחממו והמילים יצאו לפני שהספיקה לחשוב.
כשהגיעה אל ניר זר, היא הייתה ביקורתית כלפי עצמה. "אני אמא נוראית," היא אמרה בפגישה הראשונה. ניר לא הסכים ולא התנגד. הוא שאל אותה מה קורה רגע לפני שהכעס עולה. לא מה גורם לה לכעוס – אלא מה היא מרגישה שנייה לפני. השאלה הזו פתחה משהו.
לאורך הליווי, שכלל פגישות קבועות, שיחות טלפוניות קצרות במהלך השבוע והודעות וואטסאפ – ליאת התחילה לזהות דפוס ברור. הכעס לא היה הרגש הראשון. לפניו תמיד הגיע משהו אחר: תחושת חוסר הערכה, עייפות שהצטברה, או פחד שהיא לא עומדת בציפיות. הכעס היה פשוט התגובה המהירה ביותר שהגוף שלה הכיר.
המשימות שניר בנה עבורה היו מותאמות בדיוק למציאות שלה – לא תרגילי נשימה כלליים מספר, אלא כלים ספציפיים לרגעים ספציפיים. כשהילד שפך חלב ומשהו בפנים רצה להתפרץ – מה עושים בשנייה הזו. כשמנהל דיבר אליה בזלזול בישיבה – איך נשארים נוכחים בלי לאבד את עצמה. כל כלי נבנה סביב מצב אמיתי מהחיים שלה ולכן הוא עבד.
בין הפגישות, שיחות הטלפון הקצרות עשו הבדל שליאת לא ציפתה לו. לפעמים היא התקשרה אחרי ויכוח, לפעמים לפני מפגש משפחתי שידעה שיהיה טעון. השיחות עזרו לה לעצור את התגובה האוטומטית ולבחור תגובה אחרת. גם ההודעות בוואטסאפ שימשו כעוגן – חיזוק קצר כדי שתצליח להישאר רגועה, או תזכורת לכלי שעבדו עליו כשהיא חשה שהכעס מתחיל לעלות.
נקודת המפנה הגיעה בערב רגיל בבית. הבן הגדול סירב לעשות שיעורי בית, הקטן בכה והיא הרגישה את הגל המוכר עולה. אבל הפעם, במקום להתפרץ, היא עצרה, נשמה ואמרה לבן שלה: "אני צריכה רגע, אני כבר חוזרת." כשחזרה אחרי דקה, הבן הסתכל עליה בהפתעה ואמר: "אמא, את לא צועקת?" הרגע הזה, היא מספרת, היה שווה את כל התהליך שעברה.
היום ליאת לא מתארת את עצמה כאדם שלא כועס. היא כועסת. אבל היא יודעת לזהות מה מתחבא מאחורי הכעס, לעצור לפני שהוא שולט ולבחור איך היא רוצה להגיב. הילדים מרגישים את זה, בן הזוג מרגיש את זה, ובעיקר – היא מרגישה את זה.
